ארה"ב־ישראל: עוברים לפרגמטיזם

ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות התקבל בוושינגטון בקרירות מופגנת. דוברי הממשל פיזרו רמזים על אודות כוונתו של הנשיא אובאמה לבחון מחדש את מדיניותו כלפי ישראל ואף לשקול תמיכה בהחלטה חדשה של מועצת הביטחון, שתעגן את הפתרון הטריטוריאלי של הסכסוך הישראלי־פלשתיני בקווי 67' עם חילופי שטחים. ביטוי נוסף לרוח הסגרירית מוושינגטון היה הסירוב האמריקני לקבל את הסברו של רה"מ באשר לחוסר יכולתו ליישם, בתנאים הנוכחיים, את המתווה לפתרון שתי המדינות.

גם העובדה שהנשיא הואיל סוף סוף, בחלוף כשתי יממות כמעט ממועד פרסום תוצאות הבחירות, להתקשר לנתניהו כדי לברכו, המחישה את העובדה שיחסיה של ארה"ב עם בעלת בריתה הישראלית מצויים בשפל. אותם דברים אמורים לגבי הרטוריקה שבה השתמש דובר הבית הלבן, ג'וש ארנסט, כלפי ישראל, ושכללה התייחסות למושג "בחינה מחדש". התייחסות זו הזכירה את הימים הקודרים והעגומים של אביב 1975, שבהם הפעילו הנשיא ג'רלד פורד ומזכיר המדינה רב העוצמה שלו הנרי קיסינג'ר אסטרטגיה כוחנית כלפי ממשלתו של יצחק רבין, שכונתה "הערכה מחדש".

חרף האווירה רווית המתח, אין לשלול על הסף את האפשרות שתסריט הבחירות של מאי 1996 יחזור על עצמו. במארס באותה שנה העניק הנשיא קלינטון את מלוא תמיכתו לרה"מ שמעון פרס ואף אירגן עבורו את ועידת שארם א־שייח' כמפגן של גיבוי והזדהות בינלאומית רחבה ומרשימה. אולם גם לאחר שנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, פעל הבית הלבן לשדרוגה של השותפות האסטרטגית בין וושינגטון לירושלים. אף שהפעם משקעי הטינה עמוקים הרבה יותר, יש לזכור שהנשיא אובאמה נמצא היום לקראת הישורת האחרונה של תקופת נשיאותו. כאשר מולו ניצב קונגרס לעומתי, וכאשר זמנו הפוליטי אוזל והולך, הסיכוי שיצליח לגייס את המשאבים הנשיאותיים הנדרשים כדי לצאת ביוזמה חדשה ואפקטיבית להסדר במרחב הפלשתיני הוא מזערי.

נכון שהימנעות אמריקנית מהטלת וטו על הצעות החלטה בסוגיות כגון הכרה במדינה פלשתינית עלולה להחריף את החיכוך שבין ישראל לבין הקהילה הבינלאומית. עם זאת, המרחק בין החלטות מסוג זה לבין המציאות שבשטח הוא רב, ואין בהן כדי ליצור בטווח המיידי הוויה מדינית, ביטחונית או אסטרטגית חדשה בזירה הישראלית־פלשתינית.

אין גם לשכוח שהמערכת הפוליטית האמריקנית נשאבת אל תוככי המירוץ לבית הלבן. במצב דברים זה, כאשר לנגד עיניו של הנשיא אובאמה עומד מכלול של יעדי ליבה, שהוא מבקש לקדם כמעט בכל מחיר כחלק ממורשתו, קשה להניח שיבחר בנתיב ההסלמה והעימות דווקא עם שותפתו הישראלית, הנהנית מתמיכה גורפת בדעת הקהל האמריקנית והקונגרס (למרות סימני השחיקה המסתמנים בקרב האגף הליברלי במפלגה הדמוקרטית). אפשר גם להעריך שאובאמה מודע היטב לכישלונו הצורב של הנשיא קלינטון להגיע לפריצת דרך בחזית הישראלית־פלשתינית בשלהי תקופת נשיאותו.

מה שצפוי, אפוא, הוא גיבוש של דפוס התנהלות נשיאותי פרגמטי, שישאף להנמיך באופן מדורג את גובה הלהבות ולהבטיח, לכל הפחות, שקט תעשייתי בגיזרה האמריקנית־ישראלית עד ליום השבעתו של הנשיא ה־45, ב־20 בינואר 2017.