בישראל, כמו ברוב המשטרים הפרלמנטריים הרב־מפלגתיים, השאלה העיקרית הניצבת בפני הבוחר היא איזו קואליציה ממשלתית תקום לאחר הבחירות. התוצאה הפוליטית של הבחירות נקבעת לא רק על ידי הבוחר, אלא גם בעקבות מו"מ בין הנבחרים - ובעיקר בין מנהיגי המפלגות שזכו לייצוג. בדרך כלל נשענת הממשלה במשטרים פרלמנטריים על רוב של חברי הפרלמנט. בהיעדר רוב, יכול הפרלמנט לפטר את הממשלה באמצעות הצבעת אי־אמון, או לכל הפחות לשתק באורח מוחלט את פעילותה.
כתב העת האירופי למחקר פוליטי מוציא בכל שנה שנתון הסוקר את כל הדמוקרטיות המובהקות בעולם. מתוך 37 המדינות שנסקרו בשנתון סוף 2013, רק בעשר הורכבה הממשלה על ידי מפלגה בודדת. בכל שאר 27 המדינות נשלטה המדינה על ידי קואליציה של כמה מפלגות. לעיתים נתונה הממשלה בידי אנשי מפלגת מיעוט או בידי קואליציה שאין לה רוב בפרלמנט. ממשלת מיעוט יכולה לקום כשקיים משטר נשיאותי, כשקיימת תמיכה "מבחוץ" של מפלגות שאינן חברות פורמליות בקואליציה, או כשאין אפשרות להקים ממשלה אחרת וגם אין אפשרות להקדים את הבחירות.
כל 33 הממשלות שכיהנו בישראל מאז הבחירות הראשונות נהנו מתמיכת רוב קואליציוני בכנסת בעת הקמתן. זהו מצב שכיח במשטרים הפרלמנטריים, ובכללם בגרמניה, בשווייץ, בנורבגיה ובדמוקרטיות הצעירות יחסית - פולין, צ'כיה, הונגריה, אסטוניה, לטביה וליטא. גם במשטרים שבהם נהוגה שיטת בחירות המייצרת בדרך כלל רוב פרלמנטרי מלאכותי, יש לעיתים צורך בהרכבת קואליציה. כך למשל, בבחירות מאי 2010 בבריטניה לא זכתה שום מפלגה ברוב מושבי הפרלמנט. השמרנים והליברל־דמוקרטים הרכיבו קואליציה יציבה.
שאלה העולה לעיתים קרובות בישראל היא המתח שבין שלטון הרוב לבין זכות המפלגה הגדולה. נתאר לעצמנו פרלמנט שבו שלוש מפלגות: בידי מפלגה אחת 40 אחוזים מן המושבים, ובידי כל אחת מהשתיים האחרות - 30 אחוזים. נניח ששתי המפלגות הקטנות קרובות מבחינה אידיאולוגית, ומתנגדות נחרצות לעמדות המפלגה הגדולה ולמנהיגיה. הפקדת השלטון בידי המפלגה הגדולה משמעה "עריצות המיעוט", אפילו אם אחת המפלגות הקטנות תתפתה להקים איתה קואליציה. ברור שיש להגביל אפשרות של "עריצות הרוב", אך השלטה של "עריצות המיעוט" גרועה שבעתיים - שכן יש בה פגיעה בעיקרון היסודי ביותר של המשטר הדמוקרטי. הדוגמה הקיצונית ביותר לכך היא הגורל העגום של הרפובליקה הוויימארית לאחר בחירות נובמבר 1932; המפלגה הנאצית הפסידה מכוחה בהשוואה לבחירות הקודמות, אך זכתה בכמעט שליש מהמושבים והיתה המפלגה הגדולה ביותר. כוחו של הנשיא הקשיש הינדנבורג לא עמד לו הפעם, ולאחר כמה ניסיונות סרק נאלץ להפקיד את משרת הקנצלר בידי היטלר, שמיגר את המשטר הדמוקרטי בתוך שבועות ספורים.
זוכה וסגורה
ברוב המכריע של הקואליציות המוקמות במשטרים הפרלמנטריים, השותפות נקבעות על פי הקירבה האידיאולוגית בין המפלגות. נהוג לסמן את הטווח האידיאולוגי של הקואליציה כמרחב שבין החברה הימנית ביותר בה לבין החברה השמאלית ביותר. בדרך כלל מתרחשות קואליציות "זוכות וסגורות". לקואליציות כאלו יש רוב בפרלמנט, וכל המפלגות הנמצאות בטווח האידיאולוגי של הקואליציה מוזמנות להשתתף בממשלה. כך נהוג גם בישראל: בממשלה היוצאת סימנה סיעת הבית היהודי את הקצה הימני של הטווח האידיאולוגי של הקואליציה, וסיעת התנועה - את הקצה השמאלי.
דוגמה מעניינת אחרת היא זו של הקואליציה בגרמניה לאחר בחירות ספטמבר 2013. אחוז החסימה הגבוה בגרמניה - 5.0 - הביא להיעלמות המפלגה הליברלית, השותפה המסורתית של הנוצרים־דמוקרטים. הליברלים זכו ב־4.8 אחוזים מהקולות. לקנצלרית מרקל, שמפלגתה זכתה ב־311 מושבים בפרלמנט, חסרו 5 מושבים בלבד להשגת רוב בבונדסטאג, והיא נאלצה להרכיב ממשלת ענק עם יריביה המושבעים - הסוציאל־דמוקרטים. למרות זאת, דומה שהכלל של קירבה אידיאולוגית פעל בכל זאת. המפלגות הנותרות בבונדסטאג, "השמאל" והירוקים, רחוקות עוד יותר מהעמדות המקובלות על מרקל.
כל זה רלוונטי לתוצאות הבחירות לכנסת ה־20. אפשר לחלק את הסיעות בה לשלוש קבוצות: בגוש מפלגות הימין אנו מוצאים את הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו ושלוש הסיעות החרדיות. מהסקרים אנו למדים שרוב תומכי מפלגות אלה, וככל הידוע גם רוב חברי הכנסת שלהן, מעדיפים ממשלה בהנהגת נתניהו. בגוש השמאל אנו מוצאים את המחנה הציוני, מרצ והרשימה המשותפת. כאן נתונה תמיכת רוב הבוחרים והח"כים לממשלה בהנהגת הרצוג. במרכז אנו מוצאים את יש עתיד, שהנטייה המובהקת של רוב בוחריה היא לממשלה בהנהגת הרצוג, ואת כולנו, שלמרות שורשיו של כחלון בימין, תומכיה נחצים בין תמיכה בממשלה בהנהגת הרצוג לתמיכה בממשלה בהנהגת נתניהו. בבחירות 2013 זכה גוש הימין ברוב דחוק של 61 מושבים. הפעם נמנע ממנו רוב זה, אך קרוב לוודאי שתקום, כמקובל, קואליציה "זוכה וסגורה".
מעמדו של כחלון קריטי; כולנו היא מפלגת הציר שאין רוב לימינה או לשמאלה, אך לכחלון אין אפשרות אלא זו של חבירה לגוש הימין. חבירה כזו תשקף את רצון רוב בוחרי הכנסת ה־20. על פי כל הסימנים יהיה רוב דחוק, אך בעל סיכויי יציבות לממשלה - גם אם ישראל ביתנו לא תשתתף בה. כדי להגדיל את כוח המיקוח שלו, יכול ליברמן לנסות לאחד כוחות עם כחלון, אולם קשה לראות מה הרווח שתפיק כולנו מאיחוד כזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו