הניצחון שייך לגרבוז

אחד האבחונים לאחר שחטפתי את שטף הדם המוחי שבגללו אני מאושפז כיום בבית לוינשטיין, מבתי החולים הטובים ביותר בעולם למי שלקה בכך, קבע שאני סובל (או אולי, נהנה?) ממה שנקרא "לפט נגלקט" (left neglect), כלומר - הזנחת צד שמאל. במרחב שמולי אני נוטה להתעלם מהמתרחש בצד שמאל.

כדי להתגבר על כך, בין השאר, המבקרים אותי בבית החולים מתבקשים לעמוד משמאלי ובכך להכריח אותי לשים לב למתרחש בצד שמאל.

אחת הבנות שלי ניצלה זאת. באחת השבתות בתקופת האשפוז היא נשארה איתי במשך כל השבת, ובמהלכה שיחקנו שש־בש. בתי הזהירה אותי מראש שתנצל את מצבי ותציב לי מלכודות בצד שמאל של לוח המשחק, בתקווה שלא אבחין בהן.

כך היה. בתי עשתה את מה שהיתה צריכה לעשות כדי לנצח במשחק - ואילו אני לא הבחנתי באף מהלך שמאלי שבו היא טמנה לי מלכודת - למרות שהוזהרתי.

הימים שלאחר מכן היו ימי טרום־בחירות. ובכן, כל זמן שחיינו מהסקרים, הייתי בטוח שכמה מהפוליטיקאים החביבים עלי, אלה שאני גם בוחר בהם בקלפי, לקו גם הם, כמוני, ב"לפט נגלקט", ולא הבחינו בהתעצמות שהתרחשה בצד שמאל של המפה הפוליטית.

אבל תוצאות הבחירות מלמדות שרק אני מסתובב עם ה"לפט נגלקט". לא הם. הסוקרים, מצידם, לוקים כנראה בתסמונת הפוכה ואינם מבחינים בין ימינם לשמאלם.

נוח לנו בבית

אילו הייתי אחד הפוליטיקאים מהימין, אולי ליתר דיוק ממפלגת הליכוד, הייתי קורא את אחת הקומות במצודת זאב על שמו של יאיר גרבוז. משפט אחד של רדידות מרוכזת ומתנשאת שפלט האיש הבהיר למיליוני ישראלים שמקומם לא יכול להיות עם "המחנה הנאור", אלא במקום שהוא "הבית" - כלומר היכן שמסורתם מקבלת את הכבוד הראוי. את הדבר הזה השמאל הישראלי, לפחות השמאל של גרבוז, כנראה לא מסוגל להבין.

על עניין הסלידה הגרבוזית ממנשקי המזוזות ראוי להרחיב בעזרת סיפור שמובא בכתבי ר' אלתר דרויאנוב, והוא הולך כך (מצוטט בשינויים קלים):

"כומר ורב התווכחו ביניהם - דתו של מי עדיפה. אמר הכומר לרב: ראה את ההבדל בינינו לביניכם: בכנסייה שלנו תמיד נקי, ואצלכם בית הכנסת מלא אבק ולכלוך; בעת התפילה שלנו, אנחנו מתפללים בלחש ובנימוס ואילו אתם צועקים בקולי קולות; וראה את ההלוויות שלנו - ערוכות בשקט ובסדר למופת, ושלכם, אין להן צורה וטעם".

ענה הרב לכומר: "בעניין הכנסייה צדקת, כי האל שלכם, יש לו אישה ואילו לאל שלנו אין, ולכן אין מי שינקה אחריו; התפילות אצלכם שקטות כי האל שלכם צעיר יותר ושמיעתו טובה, ואילו שלנו זקן הרבה יותר, וחייבים לצעוק לו כדי שישמע; ובעניין הלוויות אני חייב להודות שגם אני נהנה יותר מהלוויות שלכם".

בשורה התחתונה, ואחרי סגירת הקלפיות וספירת הקולות והתוצאות הברורות, הניצחון של הימין צריך להירשם על שמה של ההתנשאות הנאורה של מחנה המשקפיים העגולים. כשבנימין נתניהו לקח את הליכוד כולו על כתפיו, מי שדחף את ההמונים אל הקלפיות ודאג לפרוט להם על המיתר הנכון בלב כדי שהם יכניסו למעטפות את הפתק הנכון – היה דווקא יאיר גרבוז.