בסרט של האחדות כבר היינו

מפליא לחשוב שלאור מה שמסתמן מתוצאות המדגם, יש כאלו שמעזים להעלות את רעיון ממשלת האחדות כאילו מדובר ברעיון חדש ומרענן. נזכיר למי ששכח: בתסריט הדומה לממשלת אחדות לאומית כבר היינו לפני פחות משנתיים. בממשלה האחרונה ישבו עם הימין גם ציפי לבני בראשות התנועה ויאיר לפיד עם יש עתיד. הממשלה הזאת החזיקה, איכשהו, מעמד פחות משנתיים.

משך חודשים רבים ניהלה לבני מו"מ עם אבו מאזן, והוא כשל כישלון חרוץ. גם כשלכולם היה ברור שאבו מאזן הוא הסרבן, היא המשיכה. יתר על כן, כשהוחלט להחרים אותו ואת הפלשתינים בעקבות ממשלת האחדות עם חמאס, רצה לבני, בניגוד לעמדת הממשלה, להיפגש עם אבו מאזן וסייגה את המעשה באמתלה שהיא עושה זאת רק על דעת עצמה. גם מן הביקור הזה היא שבה ריקם.

עוד צריך לזכור שהקש ששבר את גבה של הממשלה, ואשר הביא להכרזת הבחירות, היה ההתנגדות הנחרצת של לבני ולפיד לחוק הלאום. הם קראו לחוק "לאומני" ו"פשיסטי" ועל רה"מ אמרו שהוא זרק את מגילת העצמאות לפח. ואלו רק חלק מן המחלוקות שעלו תוך כדי כהונת הממשלה. אחרי מערכת הבחירות, שנערכה כולה תחת הכותרת "רק לא ביבי" ו"נעשה הכל כדי להחליף את נתניהו", הכיצד יהיה ניתן להקים ממשלה משותפת עם מפלגת העבודה שהיא עוד יותר קיצונית מאלו שקיבלנו בממשלה הקודמת?

במילים אחרות, האם ציפי חוטובלי ומרב מיכאלי יכולות להצביע יחד בסוגיות לאומיות? ואיך מפלגה שרוצה התכנסות בכל מחיר, ושראש המפלגה שלה יצחק הרצוג רק מחכה לבקר ברמאללה את אבו מאזן, תגיע להסכמות קואליציוניות עם נתניהו והליכוד?

נתניהו אמר לא פעם במערכת הבחירות שתהום פעורה בין הליכוד למחנה הציוני. ואכן אלו הם פני הדברים. זוהי תהום אידיאולוגית. ייתכן שבסוגיות כלכליות־חברתיות ניתן להגיע להסכמה, אבל מבחינה אידיאולוגית, ממשלת אחדות היא בלתי אפשרית.

ברור, כמובן, כי ההצעה לממשלת אחדות תקבל תאוצה מן הכיוון של אותה מפלגה שאופציית הרכבת הממשלה מתרחקת ממנה. ההצעה גם תגיע מקרב אותם אנשי תקשורת שאופציית המהפך נשמטת להם מתחת לידיים. הם יסבירו לנו שרק ממשלת אחדות תהיה יציבה. הם יסבירו לנו שהממשלה הקודמת שרדה פחות משנתיים. אבל רק את הפרט החשוב - שהממשלה הקודמת היתה ממשלת אחדות במינון קטן, לא יזכירו. בסרט של ממשלת האחדות נתניהו כבר היה בקדנציה האחרונה. הגיעה העת להקים ממשלה אחרת. יציבה, ערכית ולאומית.

מובן שממשלה לאומית תלויה בהצטרפותו של כחלון ובשימוש שיעשה בקולות שקיבל מן הימין. כחלון, שגדל במחנה הלאומי ובליכוד, תלמידו של עוזי לנדאו, ניסה, יש לקוות, לשפר את עמדת הכניסה שלו לממשלה בראשות נתניהו ולא חשב, חלילה, על האפשרות לחבור עם קולות הימין שקיבל לממשלת שמאל. אז בהנחה שהוא אינו שרון, דרכו לממשלה לאומית צריכה להיות ברורה, ודרכה של הממשלה הבאה להפוך לממשלה מאריכת ימים, סלולה.

ולסיום, כדאי להתחיל לחזק את התרבות הפוליטית שתבע מנחם בגין: מי שמפסיד - שישרת את העם מן האופוזיציה.