חיבוק הדוב של שמעון פרס

במשך שבע שנים כיהן שמעון פרס בתפקיד הנשיא של כולם, אבל לא איש כמוהו ישנה את עורו. טיבו וטבעו היו תמיד של חתרן בלתי נלאה, ולכן פרס שוב בתמונה. יצחק הרצוג לא יכול בלעדיו. למעשה, הוא לא יכול בלי הרבה עזרי־תמיכה. בתחילה הוא רצה לצידו את ציפי לבני; אחר כך הוא גייס לטובתו את ראובן אדלר, איש "פורום החווה" של אריאל שרון, גוף שאחראי ללא מעט מעשי איוולת שגבלו בפלילים; ועכשיו הוא מבקש לעצמו את תמיכתו של מחולל אוסלו.

איני יודע כיצד זה ייגמר, אבל אם משטר הבלהות שהתרגש עלינו בעת שמחנה השמאל הגיע לשלטון בשנת 1992 בעזרת "רוב חוסם" ערבי יחזור ויקרום עור וגידים, המקלטים יצטרכו להישאר פתוחים בכל ימות השנה, ולא רק בעוטף עזה.

שמעון פרס לא יניח לחזונו הגדול; כזה הוא האיש. אובססיבי. מסרב להסתכל למציאות בפנים. סבור שהשלום נמצא מעבר לפינה; שכל מה שצריך הוא לשבת בחדר סגור ולסגור על עוד קצת ויתורים. הוא ראה, בזמנו, ביאסר ערפאת "פרטנר". מאות רבות של יהודים שילמו בחייהם בגלל זאת.

ארגוני טרור רצחניים הורשו להיכנס במסגרת הסכם אוסלו ללב הארץ - מה שיכול לקרות גם עכשיו אם, למשל, מדינת ישראל תוותר על שליטתה בכל מרחבי יהודה ושומרון עד לנהר הירדן או על חלקים בירושלים או על האחיזה ברמת הגולן.

פרס לא הבין את הערבים אז - והוא לא מבין אותם גם היום. הוא תמך בגירוש היהודים מגוש קטיף, מה שגרם לתפיסת השטח בידי ארגוני טרור איסלאמיים. הוא גם לא הפנים שהערבים מעולם לא ויתרו על מה שנכבש מידיהם בשנת 1948, בהוראת דוד בן־גוריון, המנטור שלו, ושהם לעולם לא יוותרו על "זכות השיבה" למקומות שבהם הם התגוררו לפני מלחמת העצמאות שלנו. "תורת השלבים" מנחה אותם. לכן אין כל סיכוי שהם יסכימו אי פעם להכריז על "קץ הסכסוך". לא פרס ולא הרצוג ולא לבני יצליחו לגרום להם לסגת מעמדתם זאת. כל שטח שמנהיגי מחנה השמאל יוותרו עליו - הערבים יקבלו בברכה, ומייד לאחר מכן הם יהפכו אותו למאורת טרור ולאתר משלוח טילים לעבר שפלת החוף.

השאלה הגדולה היא באיזו מידה הרצוג, המוקף בציפי לבני מצד אחד ובפרס מן הצד האחר, יוכל לעמוד אל מול הלחצים שיופעלו עליו מבית. הופעותיו בימים האחרונים, רצופות הגמגומים והמסרים הכפולים, מעידות עליו שהוא רחוק מלהיות בשל לתפקיד הרה־גורל זה.

מדינת ישראל היא המדינה היהודית שעליה הוכרז במגילת העצמאות; היא אינה המדינה של שום לאום אחר. היא לעולם לא תוכל להיות מדינה דו־לאומית. רק ליהודים יהיו בה זכויות יתר. רק להם תהיה זכות לעלות אליה מכוח חוק השבות. כל השאר יהיו אזרחים שווי זכויות - ללא זכות להגדרה לאומית.

המאבק על שמירת ריבונותו של העם היהודי על כל חלקי מולדתו ההיסטורית בוודאי לא יהיה קל. הרבה נחישות ואורך רוח יידרשו - אולם את זאת אני יודע: אם המפלגה שבראשה עומד הרצוג תנצח בבחירות הקרובות, יתרגש עלינו אסון מדיני שיהיה גדול פי כמה מזה שגרמו מחוללי אוסלו.

ולקראת הבחירות יש לומר בקול ברור - הכל נמצא בידיו של המחנה הלאומי. המאבק על שלמות הארץ צריך להיות בידיים נאמנות. לא בידי מארג של שברי מפלגות, שהאינטרסים הסקטוריאליים שלהם חשובים להם לאין ערוך יותר מן המאבק למען העיקר.