נראה כי בשנים האחרונות אחוזי ההצבעה בדמוקרטיות העולם המערבי הולכים ויורדים. על הסיבות לירידה באחוזי ההשתתפות ניתן להרחיב עד אין קץ, אך בטור זה, אנסה לתת טעם מדוע עליך להגיע לקלפי ביום שלישי הקרוב ולשלשל את הפתק, המאפיין בצורה המדויקת ביותר מבין האפשרויות הקיימות את רחשי לבך האישיים. חשוב להדגיש כי אין זה מהותי מבחינתי איזה פתק יבחר, אלא עצם ההחלטה האם להצביע או לא היא זו שברצוני לבחון.
לפני כן, חשוב להזיז כמה מכשולים מן השולחן - ספקני ההצבעה העיקריים מחזיקים במגוון טענות שאפשר לחלק לשני רבדים עיקריים: חוסר האמון בשיטה הפוליטית כפי שהיא קיימת היום, וחוסר היכולת למצוא מפלגה או נציג המייצגים את הזהות הפוליטית האישית שלהם.
נתחיל מהרובד הראשון - חוסר האמון בשיטה. יש לתהות תחילה לגבי מידת הסלידה; האם הטענה היא נגד המדינה הדמוקרטית בכלל? או שיטת הבחירות הארציות במקום אזוריות? סביר להניח, כי מדובר בפאן האחרון, ובהרגשת היעדר הייצוג באופן כללי. אולם חשוב לשים לב, שגם אם נציגי הציבור אינם מחויבים לך אישית, ויוצא כי יותר מפעם אחת מקבלים החלטות אשר לא תואמות את הרצונות המקוריים שלך ביום הבחירות, הרי שאין זה בהכרח מעיד על בעיה בשיטה. עיקר הרעיון של דמוקרטיה ייצוגית הוא העובדה שנציגי הציבור מתחשבים ומתחייבים לקיים את האג’נדה שבשמה נבחרו, תוך התייחסות לכל שאר האג’נדות שלא באמת נבחרו.
צפו: הנשיא והשוטר קוראים לכם להצביע
מעבר לכך, דמוקרטיה מעולם לא התיימרה לייצג את רצון הבוחר הספציפי, אלא מטרתה להצליח לאזן במידה סבירה יחסית בין האינטרסים הסותרים השונים של קבוצות שונות באוכלוסיה. מכאן, שכל טענה בנוגע לייצוג הבלתי הולם היא למעשה טענה כנגד השיטה כולה, ובהנחה והאלטרנטיבה של שלטון רודני גרועה יותר, הרי שעלינו לקבל את המציאות בה ההחלטות של נציגי הציבור השונים יגזרו משילוב ההעדפות של הפסיפס הישראלי הייחודי.
מכיוון שהיכולת להשפיע על השיטה כשלעצמה בהצבעה או היעדר הצבעה הוא נמוך יחסית, ומכיוון ויש צורך אמיתי בנציגי ציבור שמשרתים לא רק את האלקטורט שלהם, אלא גם את שאר הציבור שלא הצביע להם ישירות, הרי שהרובד הזה כשלעצמו לא מקנה סיבה מספקת שלא להצביע. נצא מנקודת הנחה שהקול הבודד של אדם אחד ככל הנראה לא ישפיע במיוחד על תוצאת הבחירות. ברור שהסיכוי של קול בודד מתוך שישה מליון לערך הוא נמוך יחסית, ועדיין, אם נסיק כי ההצבעה היא פעולה שמטרתה לקחת חלק ביצירת מציאות מסויימת, הרי שעלינו לבלוע את החששות ולבצע את זכותנו האזרחית ביום הבוחר.
נסו לחשוב לא לאיזו מפלגה ברצונכם להצביע, אלא כיצד אמורה להיראות הממשלה ביום שאחרי השבעה עשר במרץ. כל אדם שיעצום את עיניו לרגע, וינסה לדמות מבנה קואליציוני מסוים, יצליח כמעט בוודאות לקבוע אילו מפלגות לא יהיו בכנסת. התהליך הזה יכול להוביל כנראה להרכב "קואליציית חלומות" כזו או אחרת. משהצלחנו להרכיב קואליציה שכזו, ואין זה חשוב כיצד היא נראית, הרי שכבר הגענו למסקנה מסוימת לגבי ההעדפות הפוליטיות שלנו.
"אני לא מפחד מכחלון - הוא ישבור את הימין"
אם מצביע רנדומאלי הצליח להגיע להרכב קואליציוני כזה או אחר, עצם ההכרה בדירוג ההעדפות האישי של המצביע הפוטנציאלי צריך לגרום לו לחשוב מה הוא עושה במישור האישי כדי לתרום להרכב הקואליציוני, או ליצירת המציאות הפוליטית המועדפת עליו. בדומה לכך שאם אני כאדם מעוניין שכל אדם יגיד את שעל ליבו בסיטואציות חברתיות שונות, הרי שאם אני עצמי לא אגיד את שעל ליבי, הרי שאני חותר תחת המציאות אליה אני שואף להגיע. (הרעיון לטיעון זה לקוח מהרצאה של פרופ' שאול סמילנסקי על "החובה המוסרית להצביע", מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה).
במילים פשוטות יותר - בהנחה וקיימת מציאות פוליטית מועדפת כלשהי ליום שאחרי השבעה עשר במרץ, הרי שלא ללכת להצביע בהכרח חותר תחת המציאות הזו - הבחירה שלי שלא ללכת להצביע, יחד עם הציפייה שאנשים אחרים ימלאו את תפקידם ויצליחו לממש את המציאות המועדפת עליי, היא לא רק בחירה לא הגונה, אלא פסולה מיסודה".
הכתבה הכי נקראת היום באתר: איך ממשיכים לחיות אחרי אובדן של שלושה ילדים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
