יוזמה אמריקנית שלא הניבה פרי

"מסמך הוויתורים", שייחס שלשום נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" לבנימין נתניהו, אינו ביטוי להשקפתו של ראש הממשלה, אבל מצביע על מגמה מעניינת הניתנת לפירוש כפול: הוא היה מוכן לגמישות רבה בנושא הקמת המדינה הפלשתינית, או שרצה לחשוף בתרגיל מדיני מתוחכם את סרבנות השלום של אבו מאזן.

המנהיג הפלשתיני מנסה להצטייר בעולם כשוחר שלום, אבל בלי לנהל משא ומתן עם ישראל אלא רק לקיים עימה מתח מתמיד ולהסתער עליה באו"ם ובבית הדין בהאג. בכך נחשד גם נתניהו. בעולם נראה שיש איזון במשוואה.

המסמך הוכן בידי שלושה המקורבים לשלטונות בלי לייצגם רשמית: חוסיין אגהא מלונדון המקורב לאבו מאזן, וייצגו ב־1995 בניסוח המסמך של המנהיג הפלשתיני וד"ר יוסי ביילין; ועו"ד יצחק מולכו - נציגו המוסמך של נתניהו למגעים המדיניים; ודניס רוס המעורב במשא ומתן יותר מכל אמריקני אחר. הם התנסחו יחדיו כדי לייצר נייר־עמדה אמריקני, שיתניע מחדש את המגע המדיני עם הפלשתינים, אך לא הניב פרי.

המזער שאפשר לקבוע הוא כי נתניהו הסכים לנהל משא ומתן בהנחה שהאמריקנים תומכים בעמדה המבוססת על הקמת פלשתין וחילופי שטחים, מתן מעמד כלשהו לאבו מאזן בירושלים והשארת יישובים יהודיים ביהודה ובשומרון בשטחו. במקום להסתייג היה ראוי שיאשר את הגירסה שתוכן המסמך הוא בסיס למשא ומתן, אם כי לא עמדתו המלאה, ורשימת הנידויים נגד ישראל בעולם היתה מתקצרת.

בני בגין נתן לנתניהו חבל, ולא מנע את הצהרת בר־אילן בעד שתי מדינות לשני עמים, וכך נחשפה זריית החול בעיניים של אבו מאזן אף שגם לראש הממשלה לא האמינו בעולם כי התכוון ברצינות. אך נפתלי בנט ואורי אריאל והימין בליכוד לא חזרו על התרגיל המתוחכם מ־2009, וזה הפסד מדיני נטו.

תגובת נתניהו מעידה על הכיוון שבו מתנהלת מערכת הבחירות. אילו אמר כי התוכן המיוחס לו נכון באורח עקרוני כפי שעשה בנאום בר־אילן - היה מתריס בכך נגד המחנה הציוני ומרצ וסותר את טענתם כאילו אינו גמיש דיו. מכיוון שהכחיש - אותת כי בפועל הוא מתמודד עתה מול הבית היהודי וישראל ביתנו, וחייב לרחק מכל ותרנות. אתמול גם הסתמכו מקורביו על עדות שר פלשתיני, שנתניהו היה קשוח. הבחירה שלו - מבחנה בקלפי.