בין זכר עמלק לבין פורים

עולמה של תורת ישראל - עולם של זיכרון הוא. יומו של אדם מישראל, כמו חגיו ומועדיו, סבים את "זכר יציאת מצרים". ראש השנה נקרא במקורות "יום הזיכרון". גאולת ישראל משעבוד מצרים החלה בנקודת זמן שבה "לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". וכמין הד, גאולת ישראל בימי אחשוורוש ראשיתה בהבאת "ספר הזיכרונות" וסופה בכך שהימים האלה "נזכרים ונעשים".

על רקע זה בולט ייחודה של מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק". זיכרון יהודי אינו רק לימוד העבר אלא גם, ואולי בעיקר, מסע אנושי, חווייתי, שבתורת ישראל היה למצווה. כפי שכתב הרמב"ם, "עמלק" המקורי כבר מזמן אינו עוד עימנו. ולמרות זאת, מצוות "זיכרון עמלק" חיה ונושמת. היא אינה מתייחסת רק ל"עמלק" הישן, אלא ל"עמלק" שבכל דור ודור עומד עלינו לכלותנו. בדורנו, דור שני ושלישי לשואה, אין צורך לומר זאת. בניהם ובני בניהם של הניצולים נושאים עימם את נוראות המלחמה ותוצאותיה. מקצתם מחקו את העבר כלא היה, פתחו בחיים חדשים - נס גלוי כשלעצמו - ונושאים את עיניהם כלפי העתיד. אחרים חופרים בעבר כדי לגלות בו וממנו עוד ועוד תובנות לפשר שרידותם המופלאה של היהודים, למרות כל גלי היגון וההרג ששטפו אותם.

הכתבה הכי נקראת היום באתר: הצעירה שנעדרה חמש שנים נמצאה חנוטה כמומיה

בעולמה של יהדות, "זכירת עמלק" אינה מכוונת פניה רק כלפי העבר, אלא נושאת עיניה כלפי ההווה והעתיד. השאלה "למה אני ניצלתי" מתוך כל בני המשפחה, השכנים או החברים נותרת בדרך כלל תלויה באוויר ללא מענה. אך היא מחייבת אותנו, בני דור הניצולים וחבריהם, שבעתיים.

אחד המאפיינים הבולטים של ההיסטוריה היהודית הוא חוסר הביטחון. בהיותה בגלות, כבשה בין שבעים זאבים, חשה תמיד כנסת ישראל אי־נוחות, היעדר יציבות וחוסר ביטחון ביחס ליום המחרת. הגזרות והפרעות, הגירושים ומסעי הצלב, האינקוויזיציה ועלילות הדם הם חלק בלתי נפרד ממחזור הדם היהודי.

השיבה לארץ ישראל נטעה אשליה בלב רבים שהנה הגענו "אל המנוחה ואל הנחלה", ושב יעקב ושקט ושלו, באין מחריד. מאורעות הימים, מלחמות ישראל והאיומים האסטרטגיים שניצבים תמיד מעל לראשנו מלמדים שלא כך הוא. גם רגעי האופוריה של "כוחי ועוצם ידי", דוגמת אלה שלאחר מלחמת ששת הימים או מבצע אנטבה, אינם מסוגלים למחות את רושם להט החרב המתהפכת המתנוססת תדיר מעל לראשנו. האיום האיראני, טילי הגראד החמאסיים ותותחי החיזבאללה מצטרפים לתזמורת הארוכה, רבת החוליות.

לצד השמחה ושיכרון החושים, "עד דלא ידע", מבטא חג הפורים תחושה זו באופן חריף. לפי אחת הדעות שמובאת בגמרא, תפילת ההודיה של ההלל אינה נאמרת בפורים מכיוון שגם לאחר הנס "עדיין עבדי אחשוורוש אנו".

מעבר לפן ההיסטורי, בזיקה שיצרו בין "זכר עמלק" לבין חג הפורים ביקשו חכמים לקבע בתודעתנו את התובנה שעצמאות כמו עבדות אינה רק עניין מדיני, חברתי או פוליטי. היא מצב צבירה, רוחני ונפשי לא פחות מאשר גשמי.

זיכרונו של "עמלק", הרחוק והקרוב, נועד לתת לנו תזכורת תמידית, שגם בעיצומם של ימי משתה ושמחה טרם הגענו אל המנוחה, אף לא אל הנחלה.

רגע לפני הגיוס: טום טבע למוות בצלילה באילת