דגן הצליח להרגיז אפילו אותי

דווקא כמסתייג מובהק ממסעו של בנימין נתניהו לנאום מחרתיים בקונגרס האמריקני, איני מבין את ביקורתו הגורפת של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן על ראש הממשלה בסוגיה האיראנית. נכחתי במסיבת העיתונאים שקיים דגן ביום פרישתו במשרדי המוסד, שבה נתן פומבי להתנגדותו לתקיפת מתקני הגרעין של האייתוללות. (גן עדן לתקשורת, גיהינום לאינטרס הביטחוני). כבר אז טעה.

עתה סונט דגן בנתניהו בשאלה מדוע לא הורה על תקיפה באיראן חרף הסתייגותם של הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש השב"כ יובל דיסקין והוא עצמו? זו שאלה רטורית. כל ראש מדינה יימנע בדרך כלל ממהלך צבאי־מדיני בניגוד לדעת ראשי שלוש זרועות הביטחון בארצו.

בעיקר כשמראש לא רצו הוא ואהוד ברק לתקוף אלא בלית ברירה. כאשר הסוד שמור בליבם רמזו לעולם כי צה"ל שוקל לתקוף את איראן. הם פתחו בהכנות לתקיפה שבחלקן נגלו לשירותי מודיעין זרים, וטוב שכך. ממשלות החלו להבין ולהאמין כי ישראל אכן תתקוף, והמזרח התיכון ייהפך לכדור אש.

בכך עלה בידה לדרבן את המערב - שרצה לסכל את ההתקפה - לחפש חלופה, וכך נולדו הסנקציות, העיצומים, על איראן. הן כה מכבידות על האייתוללות, שהם הסכימו להיכנס למשא ומתן כדי להסירן. המחיר המיועד היה צריך להיות הרחקת איראן מייצור פצצת אטום.

טענת דגן מדוע לא בוצעה תקיפה בטלה בשישים. אפשר כי נתניהו וברק לחשו בינם לבין עצמם כי הם משחקים פוקר מדיני כדי לאיים בתקיפה ולקבל סנקציות בלי מלחמה, ואם כן - הדבר יירשם להם כהישג מדיני בולט. דגן ששואל מדוע נתניהו לא תקף מטעה את הציבור. באותו שלב השיג את המירב האפשרי במחיר של כ־12 מיליארד שקלים (על פי התבטאות פומבית של אולמרט).

גם זה לא כסף זרוק. הוא מושקע ומתקיים בחיל האוויר ובזרוע המודיעין. הוא נכס ביטחוני. רובו ככולו נכס צאן ברזל. אם הביא על האיראנים את הסנקציות - כי אז במונחים כלכליים העניק לישראל דיבידנד ראוי. אין הצדקה לטשטש הישג זה או לנסות לסותרו רק מפני שעתה סבורים דגן ואחרים (ואני) כי המהלך של נתניהו בקונגרס שגוי.