ה"ניו יורק טיימס" דיווח אתמול במאמר המערכת שלו על ההסכם המתגבש עם איראן. "עד סוף חודש מארס אמורים הצדדים לגבש הסכם מסגרת והנוסח הסופי צפוי להיחתם בחודש יוני", מדווח העיתון.
"אין ערובה לכך אך הידיעות האלה מאפשרות לנו לקוות להסכם בדרכי שלום בסוגיית הגרעין האיראני".
ובינתיים באיראן ה"פציפיסטית" האווירה מעט שונה: על רקע הדיווחים על התקדמות פתחה איראן דווקא בתמרון צבאי גדול. הם כנראה לא שמעו על הכוונה להעניק להם תעודת יושר, ובמהלך התרגיל בחרו להטביע ספינה שדימתה את נושאת המטוסים האמריקנית "נימיץ".
האמריקנים, כמובן, לא התרגשו מההטבעה של כלי השיט, שיכולה היתה בשקט "להשתלב בסט של סרט הוליוודי", כפי שאמר דובר הצי החמישי של ארה"ב המוצב בבחריין. בוושינגטון התייחסו בסלחנות לצעד האיראני אף על פי שהתרגיל נעשה סמוך למיצרי הורמוז שהיו בכותרות לפני שלוש שנים כאשר איראן איימה לסגור את המעבר בעל החשיבות האסטרטגית, מה שהוליד מתיחות בין טהרן לוושינגטון.
אבל זאת לא הבעיה שלנו הפעם; לא התמרון אלא יותר הפעולה האיראנית הסימבולית. בזמן שוושינגטון מכינה לאיראן את הקרקע לקראת חזרה למשפחת העמים, טהרן מתריסה ובוחרת להטביע "כלי שיט אמריקני" כאילו שום דבר לא השתנה מאז 1979.
מה שמדאיג כאן הוא המשך ההתקפלות של האמריקנים בפני האיראנים. מותר לנו לתהות, מי כאן מתנהג כמו מעצמה ומי מתנהג כמו אחד שיש לו מה להפסיד?
במקום שהאיראנים יהיו אלה שיסתובבו עם הזנב בין הרגליים ויתחננו להסכם ולהסרת הסנקציות, הם אלה המאיימים, והם אלה שממשיכים להתנהג כמו מהפכנים איראנים.
במהלך הטקס שקדם לתמרון הצבאי ישבו בכירי השמרנים במשטר ומפקדי משמרות המהפכה המובילים את הקו נגד ההסכם עם המערב, והשמיעו הצהרות יהירות. דווקא בזמן שאמריקה מפגינה גמישות, איראן מפגינה קשיחות. ואולי לא דווקא, אלא בגלל.
טהרן שואפת להשיג הסכם שיהיה טוב לה מכל הבחינות (ורע לנו): גם הסרת הסנקציות, גם לשמור על הכבוד ועל רוח המהפכה, ואם אפשר גם פצצה. בימים כתיקונם רוח המהפכה האיראנית לא היתה עומדת אפילו רגע אחד בפני רוח הקרב האמריקנית. משום מה סופות מערביות לא מנשבות יותר בכיוון המפרץ הפרסי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו