מפגש האינטרסים האיראני־אמריקני

הסכם בסוגיית הגרעין בין איראן לארה"ב ושותפותיה הוא, ככל הנראה, שאלה של זמן, וגם אם יידרשו להשגתו כמה שבועות נוספים, ניכר ששני הצדדים נחושים להשיגו ולא יניחו לאיש - מבית או מחוץ - לעוצרם. אחרי הכל, גם למשטר האיראני וגם לממשל אובאמה אינטרס מובהק, וכשיש רצון ונחישות פוליטיים, איש לא מניח לפרטים הקטנים לבלבל אותו.

איראן מגיעה אל הישורת האחרונה של שיחות הגרעין חבוטה ומותשת מן הסנקציות הכלכליות. בעבור הנשיא חסן רוחאני, שנבחר על "כרטיס" (טיקט) של שינוי ורפורמות, ההסכם הוא בבחינת להיות או לא להיות. רוחאני מבין יותר מכל אחד אחר באיראן את חשיבות היציאה מהבידוד שנכפה על ארצו ופועל להסיר את הסנקציות שהוטלו עליה. הוא יודע שההסכם המוצע עונה על צרכיה של איראן, מאפשר לה לשמר את הישגיה בתחום הגרעין, וחשוב מכך - יש בו כדי לחזק את מעמדו של משטר האייתוללות. אחרי הכל, רוחאני הוא חלק בלתי נפרד ממשטר זה וכל מאמציו מיועדים לשמרו, גם אם תוך כדי עידון ומיתון הטון. אם ייכשל רוחאני במשימת השגת ההסכם, יעוטו עליו מתנגדיו השמרנים מבית ויביאו עליו את סופו הפוליטי בטענה כי התברר שדרכו שלו, דרך של התפייסות עם ארה"ב, אינה מביאה לשום תוצאות.

רוחאני מעוניין אפוא בהסכם, אבל מתברר שאובאמה זקוק לכך לא פחות ממנו. פניו של הנשיא לנובמבר 2016, מועד סיום כהונתו בבית הלבן. כל מדיניותו במזרח התיכון, לא רק בשאלה האיראנית, דוגמת מלחמת האזרחים בסוריה והמאבק בדאעש, מכוונת לתאריך יעד זה. אובאמה שואף להגיע לסיום כהונתו בריא ושלם, ובלא שתירשם לחובתו אחריות היסטורית לקריסת הסדר במזרח התיכון, או גרוע לא פחות - אחריות היסטורית להתגרענות של איראן. אחרי 2016 המבול.

מכאן אפשר להבין כיצד צמח הסכם הגרעין, הסכם הדוחה את הקץ ומגלגל את הבעיה לדורות הבאים. במסגרת ההסכם יתבקשו האיראנים להצהיר כי אין בכוונתם לפתח נשק גרעיני, ובתמורה להצהרה בדבר כוונותיהם הטובות יניחו להם האמריקנים לשמר את היכולות שפיתחו בתחום הגרעין לאורך השנים האחרונות. הנה שוב הפער הבלתי נתפס שבין כוונות ליכולות. כוונות הן מושג מעורפל וחמקמק הנתון לשינוי כמעט כמו שינויי מזג האוויר. יכולות, לעומת זאת, הן דבר מוחשי: צנטריפוגות, אורניום מועשר, כורים, ידע מדעי ועוד ועוד.

האמריקנים יוכלו להתנחם בהתחייבות איראנית שלא להפוך למדינה גרעינית בעשור הקרוב, אבל לאיראנים אין כל סיבה למתוח את החבל ולהפוך מדינה גרעינית. זמנם בידם והם מתברכים בחסינות ובלגיטימציה הבינלאומית שלה יזכה פרויקט הגרעין שלהם. וממילא, אם יעלה הצורך או תיווצר ההזדמנות בשנים הקרובות, הם יוכלו לקרוע לגזרים את ההסכם, כפי שעשתה צפון קוריאה, ולצחוק כל הדרך לגרעין.

אבל ברוח הימים הללו אולי יתרחש נס פורים. אפשר שאיראן תתפתה נוכח החולשה האמריקנית למתוח את החבל יתר על המידה ובכך תכשיל את השיחות. ואולי ארה"ב תתעשת ותאזין לבעלות בריתה באזור, המזהירות אותה מפני הסכם כזה. ולא, ההסכם הוא כאמור שאלה של זמן.