האידיאל והמציאות
, עודכן
השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "תרומה". השבוע (ללא כל הכנה או התראה מוקדמת) אנו עוברים לעולם שונה לחלוטין: עולם של מקדש ואביזריו, ובהם שולחן ומנורה, ארון ומזבח. זהו משכן שילווה את עם ישראל בעת נדודיו במדבר ואחר כך ישכון ביישוב שילה במשך כמה מאות שנים.
וכך נפתחת הפרשה: "דבר אל בני ישראל. ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". איך הגענו לציווי הזה? למה לא היה כל רמז לצורך לעשות משכן בעת שהיה העם במעמד מתן התורה בהר סיני?
שאלה זו מתעוררת ביתר שאת כאשר נזכרים בפסוקים האחרונים שהתלוו למעמד הנשגב ההוא, ובהם נאמר למשה: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". משמעות הדברים היא שהאדם יוכל להקים מזבח בכל עת ובכל מקום שיחפוץ, והאלוקים מבטיח שהוא יבוא להשרות שכינתו שם. והנה כאן לפתע פתאום אומרת לנו התורה לבנות משכן בצורה מסוימת עם כלים מוגדרים ומדויקים ולצידם מזבח שאף לו מידות מדויקות.
מה הוביל לשינוי בהחלטה האלוקית שאיפשרה חופש פולחן בכל מקום וגרם לצמצמו למקום מסוים? חכמינו אומרים שיש לקרוא את פרשתנו בהקשר היסטורי רחב יותר, דהיינו אירועי חטא העגל. לפי הסבר זה, אף שפרשת חטא העגל תתואר בתורה רק בעוד שתי פרשות - היא התרחשה לפני פרשתנו.
פרשת "תרומה" היא התגובה האלוקית הישירה לסיפור הכישלון של עגל הזהב. חטא העגל חידד לאלוקים את הצורך להגדיר את אפשרות הפולחן רק למקומות מסוימים, כיוון שאחרת עבודת האלילים שהיתה מושרשת בעם במשך מאות שנים תחזור ותתפרץ בצורות שונות (כפי שאכן קרה בהמשך).
הסבר זה הגיוני מאוד, אלא שאם נסתפק בו בלבד נצטרך להבין מדוע לא כתבה התורה זאת במפורש. מדוע אין היא מזכירה את סיפור העגל ואחר כך את הציווי לבנות משכן? יתר על כן, אין בתורה כל רמז שסיפור הציווי על המשכן הוא בעצם לא על פי התוכנית המקורית. ייתכן שיש כאן מרכיב נוסף למחשבה ולהתבוננות. כל מערכת מוסרית יודעת שאי אפשר להסתפק בעקרונות מופשטים בלבד. יש צורך בניסוח כללים וחוקים ברורים באשר לענישה על כל חריגה מהנורמות המוסריות המקובלות. המערכת תצטרך לתת מענה לדינם של גניבה, עושק, רצח וכדומה.
גם אם היא מאוד חפצה בכך, מערכת מוסרית לא תתאמץ באותה מידה להגדיר את שכרו של העושה טוב. אין סעיף שיעניק שכר למי שמבקר חולה או נותן צדקה. באופן טבעי, אנו מצפים שבני אדם שערכי מוסר יקרים להם לא יסתפקו רק בכך שאינם עושים מעשים הראויים לעונש, אלא יבקשו להוסיף ולהרבות טוב. אדם סביר יבין שיש גם צורך לפעמים לא להעמיס על החולה ביקורים.
כל זה פשוט וברור בנושאים שבין אדם לחברו. אבל מה קורה בעולם שבין אדם לאלוקים? ההיגיון אומר כי נשתדל להחיל אותם עקרונות שהחלנו על דינים שבין אדם לחברו, ולכן נקבע את האיסורים דוגמת האיסור לעבוד אלילים וכו', אבל נימנע מקביעת כללי עשה, ממש כמו במערכת החברתית שהוזכרה לעיל.
מתברר שזה נכון בתיאוריה אבל לא במציאות. האידיאל היה שבכל מקום אבוא אליך וברכתיך; שאדם יוכל לחוש קירבת אלוקים בכל מקום שבו הוא חפץ.
הביצוע באופן הזה לטווח ארוך הוא בלתי אפשרי. החופש לעבוד איך שרוצים יוביל בקצוות לתופעות נוראות. התורה מבקשת שנבין כי יצירת משכן היא לא תגובה לחטא העגל. הצורך להסדיר באופן מדויק את דרכי עבודת האלוקים נועד לדייק אותנו ולמנוע טעויות קריטיות.
יבואו ימים שבהם יגידו אנשים בשם האלוקים כי צריך לרצוח או לנאוף, לשדוד או לחמוס. התורה מבקשת למנוע זאת. את הטור הזה אי אפשר לסיים בלי להקדיש כמה מילים לחברי אורי אורבך ז"ל שהיה דוגמה לכל היפה והמוסרי בתורת ישראל. לא רבים זכו להקרין את המאור שבהם לחברה הישראלית כפי שעשה אורי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו