"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

בחירות 2015: התוכן נבלע בים הצעקות

,עודכן

מערכת הבחירות הנוכחית מסתמנת כאחת האגרסיביות ביותר, בעיקר מבחינה מילולית. התנהלות חלק מן המתמודדים משדרת אלימות, ולא רק שאינה מייצגת את הציבור שאותו הם מתיימרים לייצג, אלא אף מביכה אותו.

אין מדובר באידיאולוגיה או בפופוליזם, אלא פשוט באלימות מילולית שמטרתה לגרוף זמן רייטינג נוסף על המסך. הדוגמה הטרייה ביותר היא עזיבתה של שלי יחימוביץ' את אולפן הבוקר של "רשת" אתמול, לאחר שבמשך דקות ארוכות ישבה בשקט וניסתה לומר את דבריה, אולם לא הצליחה להתגבר על ישראל כץ ורוני מאנה, שישבו משני צידיה והתקוטטו מילולית, בליווי תנועות ידיים. ועוד לפני כן נחשפנו ל"קרב" הפומבי בין רחל עזריה מ"כולנו" לח"כ מירי רגב. זר, לו היה צופה בוויכוח, היה נחרד גם ללא הבנת תוכנו. שפת גופן האגרסיבית הבהירה את הגבולות הברורים שנחצו. דוגמה נוספת להתנהלות אלימה של פוליטיקאים היא התפרצותה של ח"כ ציפי לבני לנאומו של השר נפתלי בנט בכנס הצופים ברמת גן, שלוותה בהרמת קול ובשפת גוף הנחזית לתוקפנית.

וזה נמשך בתקשורת. למשל, ההתנגחות ההדדית בין רינו צרור לינון מגל. במקום לספק תוכן ועומק, נראה כי השיחה ביניהם ברדיו רק גרמה מבוכה לציבור, שלא הבין מה עומד מאחורי הדברים. הטון שבו נאמרו הדברים גרם כשלעצמו לרתיעה ולתחושת מועקה. גם בפייסבוק, שבה נעשה שימוש נרחב במערכת הבחירות, פשה הנגע. שם, למשל, ירד הוויכוח בין העיתונאי קלמן ליבסקינד לח"כ מיקי רוזנטל לפסים אישיים, תוך שימוש במילים קשות ובאיומים מרומזים כלפי הכתב.

המסרים האידיאולוגיים, שבעבר היו מרכז תעמולת הבחירות, נטמעים בשיח האלים וכמעט נעלמים. אפשר לתלות זאת בכך שהמפלגות אינן מחויבות בפרסום האידיאולוגיה במצע מסודר, וכדי לשכנע את הציבור בסיסמאות צועקים אותן בקול. לתוך הקלחת האלימה הזו נדחפים גופים הנמצאים מחוץ לזירה הפוליטית. דוגמה עגומה לכך היא הסרטון המכוער של ועד מתיישבי השומרון (על האירופאים וארגוני השמאל). וקל לראות לאן האווירה האלימה הכללית מוליכה את השיח הציבורי כולו.

מה זה אומר עלינו כחברה? האם ישראל 2015, שמקדמת סובלנות, פתיחות ודמוקרטיה, אינה עומדת במבחן המציאות? האם כאשר נבחרינו עומדים בלחצי הבחירות ובוחרים בנתיב הקל והמתלהם, הם מייצגים בעצם אותנו? הציבור מבקש להתנער מהתופעה לנוכח מבוכתו הרבה ממנה, וחשוב לציין גם כי יש פוליטיקאים המסרבים לקחת חלק בסאגה העצובה הזאת. אלו באים על שכרם, והציבור רואה בהם את המתמודדים הראויים ביותר. הציבור הישראלי מבין את מה שאמר אייזק אסימוב: "האלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת".

הכותבת היא רכזת תקשורת בתנועה לאיכות השלטון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר