המאבק על הציונות לא הסתיים

"את הציונות צריך להותיר לספרי ההיסטוריה. יש כאן מדינה, היא תישאר כאן, ועכשיו צריך להיאבק על צדקתה ולא על הציונות שלה". במשפט זה מסיים גדעון לוי את מאמרו ב"הארץ" מאתמול, מאמר שכותרו "פשע ושמו אנטי־ציונות".

אפשר בהחלט להסכים עם לוי שאין זה פשע להיות לא־ציוני או אנטי־ציוני. חלק ניכר מן העם היהודי בעולם אינו ציוני, ואילו יותר מ־30% מתושבי ישראל - הערבים והחרדים - אינם ציונים, ורבים מהם אפילו אנטי־ציונים, ואילו היה זה פשע, לא היה מספיק מקום בבתי הסוהר שלנו. האנשים הללו מכהנים במשרות הבכירות ביותר בשירות הציבורי, יש מהם שרים, שופטים, ח"כים, מנהיגים דתיים, מרצים, מורים ומחנכים.

יש גם אנשים חילוניים, שלמדו בבתי הספר בארץ, שירתו בצבא, למדו באוניברסיטאות הישראליות, ומגדירים עצמם "פוסט ציוניים", או בלתי ציוניים, וזה כמובן לגמרי לגיטימי. העובדה שפלוני נולד בקיבוץ אינה הופכת אותו, מייד, לתומך הרעיון הקיבוצי (ועובדה שרוב בני הקיבוצים אינם חיים בהם, וחלקם הגדול מבקר את הקולקטיביות הקיבוצית, והוא תומך גדול של תהליכי ההפרטה שחלו בשנים האחרונות בקיבוצים), כשם שהעובדה שאלמוני נולד למשפחה דתית אינה מחייבת אותו להתפלל שלוש פעמים ביום למשך כל חייו, ורבים מחובשי הכיפות מסירים אותן בשלב זה או אחר בחייהם. גם מי שנולד בארץ אינו חייב להעריץ את תאודור הרצל ואת חיים ויצמן, ולהאמין בכל ליבו כי בעיית העם היהודי תיפתר דווקא בציון.

אז כן, מותר להיות אנטי־ציוני, וזה איננו פשע, גם אם הרוב סבור אחרת. יותר מזה - אין שום הצדקה בעולם להדיר את מי שאיננו ציוני מתפקידים כלשהם, כל עוד מדובר באנשים המחויבים לחוקיה של המדינה, אשר מקבלים עליהם את כללי המשחק שנקבעו בדמוקרטיה הישראלית ופועלים לפיהם. מותר להם גם לפעול - במסגרת כללי המשחק - לשינוי הכללים הללו. אם, למשל, יציע מישהו בכנסת להסיר את התמונה היחידה הנמצאת באולם המליאה, תמונתו של הרצל, וישיג לכך רוב - תוסר התמונה, גם אם אנשים רבים בישראל יצטערו על כך מעומק ליבם. מי שמונע מן המגדיר עצמו כלא־ציוני להגיע לעמדות מסוימות במערכות השונות של החברה הישראלית, עושה מעשה שאסור לעשותו.

אבל אין פירוש הדבר שכל מה שנותר לנו לאחר הקמת המדינה הוא להיאבק על צדקתה. זה חשוב, כמובן, אבל איננו מספיק. המאבק על הציונות הוא מאבק תמידי, ומטרתו - מגונה כפי שהיא עלולה להיתפס על ידי מתנגדיו - היא להבטיח כי ישראל תהיה תמיד מדינה דמוקרטית ובעלת רוב יהודי, כך שכל יהודי בעולם יוכל להיקלט בה כאזרח. הוויכוח הזה לא הסתיים בינינו לבין העולם, וגם לא בינינו לבין עצמנו. מן הוויכוח הזה אי אפשר לברוח.