"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

המאבק על הציונות לא הסתיים

,עודכן

"את הציונות צריך להותיר לספרי ההיסטוריה. יש כאן מדינה, היא תישאר כאן, ועכשיו צריך להיאבק על צדקתה ולא על הציונות שלה". במשפט זה מסיים גדעון לוי את מאמרו ב"הארץ" מאתמול, מאמר שכותרו "פשע ושמו אנטי־ציונות".

אפשר בהחלט להסכים עם לוי שאין זה פשע להיות לא־ציוני או אנטי־ציוני. חלק ניכר מן העם היהודי בעולם אינו ציוני, ואילו יותר מ־30% מתושבי ישראל - הערבים והחרדים - אינם ציונים, ורבים מהם אפילו אנטי־ציונים, ואילו היה זה פשע, לא היה מספיק מקום בבתי הסוהר שלנו. האנשים הללו מכהנים במשרות הבכירות ביותר בשירות הציבורי, יש מהם שרים, שופטים, ח"כים, מנהיגים דתיים, מרצים, מורים ומחנכים.

יש גם אנשים חילוניים, שלמדו בבתי הספר בארץ, שירתו בצבא, למדו באוניברסיטאות הישראליות, ומגדירים עצמם "פוסט ציוניים", או בלתי ציוניים, וזה כמובן לגמרי לגיטימי. העובדה שפלוני נולד בקיבוץ אינה הופכת אותו, מייד, לתומך הרעיון הקיבוצי (ועובדה שרוב בני הקיבוצים אינם חיים בהם, וחלקם הגדול מבקר את הקולקטיביות הקיבוצית, והוא תומך גדול של תהליכי ההפרטה שחלו בשנים האחרונות בקיבוצים), כשם שהעובדה שאלמוני נולד למשפחה דתית אינה מחייבת אותו להתפלל שלוש פעמים ביום למשך כל חייו, ורבים מחובשי הכיפות מסירים אותן בשלב זה או אחר בחייהם. גם מי שנולד בארץ אינו חייב להעריץ את תאודור הרצל ואת חיים ויצמן, ולהאמין בכל ליבו כי בעיית העם היהודי תיפתר דווקא בציון.

אז כן, מותר להיות אנטי־ציוני, וזה איננו פשע, גם אם הרוב סבור אחרת. יותר מזה - אין שום הצדקה בעולם להדיר את מי שאיננו ציוני מתפקידים כלשהם, כל עוד מדובר באנשים המחויבים לחוקיה של המדינה, אשר מקבלים עליהם את כללי המשחק שנקבעו בדמוקרטיה הישראלית ופועלים לפיהם. מותר להם גם לפעול - במסגרת כללי המשחק - לשינוי הכללים הללו. אם, למשל, יציע מישהו בכנסת להסיר את התמונה היחידה הנמצאת באולם המליאה, תמונתו של הרצל, וישיג לכך רוב - תוסר התמונה, גם אם אנשים רבים בישראל יצטערו על כך מעומק ליבם. מי שמונע מן המגדיר עצמו כלא־ציוני להגיע לעמדות מסוימות במערכות השונות של החברה הישראלית, עושה מעשה שאסור לעשותו.

אבל אין פירוש הדבר שכל מה שנותר לנו לאחר הקמת המדינה הוא להיאבק על צדקתה. זה חשוב, כמובן, אבל איננו מספיק. המאבק על הציונות הוא מאבק תמידי, ומטרתו - מגונה כפי שהיא עלולה להיתפס על ידי מתנגדיו - היא להבטיח כי ישראל תהיה תמיד מדינה דמוקרטית ובעלת רוב יהודי, כך שכל יהודי בעולם יוכל להיקלט בה כאזרח. הוויכוח הזה לא הסתיים בינינו לבין העולם, וגם לא בינינו לבין עצמנו. מן הוויכוח הזה אי אפשר לברוח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.

כדאילהכיר