חתני פרס נובל לשלום לא מחפשים מלחמות. נשיא ארה"ב הוא דוגמה נהדרת. אובאמה, חתן הפרס לשנת 2009, מבקש להיזכר בהיסטוריה כמסיים מלחמות (אפגניסטן, עיראק), כאנטי־בוש וכמי שנמנע מעימות בסוריה (עד שארגון דאעש קצת קילקל לו את התוכניות).
אובאמה עדיין מחפש הצדקה לפרס, והוא יודע שהוא יכול למצוא אותה באיראן בדמות הסכם בסוגיית הגרעין. אם ההסכם טוב או רע - זו כבר לא תהיה הבעיה שלו אלא של יורשיו בבית הלבן, וכנראה גם שלנו.
בינתיים נכנס לתמונה חתן פרס נובל נוסף - ותיק יותר, מנוסה יותר (אף שהוא לא נשיא) ואחד שמבין דבר או שניים ברוע האנושי וברצח עם. אלי ויזל, חתן הפרס לשנת 1986, ניצול שואה, מתריע זה שנים מפני איום הגרעין האיראני; הוא לא גילה אותו בגלל מחלוקת סביב נאום נתניהו בקונגרס.
ב־2013 פנה ויזל ישירות לנשיא ארה"ב וידידו האישי אובאמה ולראשי הקונגרס כדי לדרוש מהם להחריף את הסנקציות על איראן, מתוך אמונה שרק זו הדרך לעצור את מירוץ הגרעין שלה. ויזל, בראיון ל"ישראל היום", מודה כי הוא אינו מאמין לאיראנים. הוא גם לא תופס כיצד משטר חשוך כזה רשאי לשמר צנטריפוגות ויכולת להעשיר אורניום, גם אם ברמה נמוכה. מבחינת ויזל, לאיראן אסור להיות גרעינית, נקודה. וכדי למנוע זאת צריך לפרק את מתקני הגרעין. אובאמה אינו חושב כך. נתניהו כן.
ורק בגלל זה החליט אלי ויזל לתמוך ברה"מ וביוזמתו לנאום בפני הקונגרס, גם על חשבון עימות עם אובאמה. סוגיית הגרעין האיראני הפכה לסוגיה פוליטית, וחבל שכך. בחודש מארס עלולות המעצמות לחתום על הסכם רע עם איראן. התאריך לא היה מתואם עם נתניהו וגם לא עם ועדת הבחירות. לנתניהו יש פגישה עם ההיסטוריה. לפגישה כזו לא מסרבים.
האם צריך להיות אלי ויזל כדי להבין זאת?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו