מחדד את המסר: בין ימין לשמאל

הודעתו של נתניהו כי לא יפנה למפלגות השמאל כשיקבל את המנדט להרכיב ממשלה נועדה בראש ובראשונה לחדד את המסר העיקרי של מערכת הבחירות הזאת שהקרב הפעם הוא בין הימין לשמאל. בין הליכוד למחנה הציוני. בין נתניהו להרצוג. לשני המועמדים יש אינטרס שבכך יתעסק הקמפיין כדי לנטרל את המפלגות הקטנות, כל אחד מהצד שלו. הסקרים שמצביעים על שוויון בין המפלגות מזינים את המסר ומחזקים את אמינותו - למרות הקרב הגושי, בסופו של דבר יו"ר המפלגה הגדולה הוא שעשוי לקבל את המנדט מהנשיא.

צריך לזכור - אחרי בחירות 2009 הטיל נשיא המדינה שמעון פרס את המנדט על נתניהו רק מאחר שהיו 65 ח"כים שהמליצו עליו. אם היו פחות מ־60 היה יכול פרס להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על ציפי לבני שעמדה בראשות מפלגה שקיבלה מנדט אחד יותר מהליכוד. לפחות נכון לעכשיו, ועל אף הכרזותיהם של ליברמן, דרעי וישי שימליצו על נתניהו - אין לו עדיין 61 ממליצים המפקיעים את זכות הבחירה של הנשיא. ובהינתן לו שיקול דעת - לא מן הנמנע שיהיה זה יו"ר המפלגה הגדולה.

הצהרתו של נתניהו כי הבית היהודי יהיו שותפים בכל מצב לממשלה הבאה, לכאורה מייתרת מבחינה חשבונאית את הצורך במפלגה דתית־לאומית בסדר גודל דו־ספרתי של מנדטים. השפעתם בממשלה הרי מובטחת. מה שלא מובטח הוא ניצחון הימין בבחירות. מצביעיו של בנט עשויים לגלות בבוקר שאחרי הבחירות כי מפלגתם גדלה באופן מרשים, אולם בדרך לאופוזיציה, כי מי שירכיב את הקואליציה הוא הרצוג.

אם להרצוג ולבני היתה אפשרות, וייתכן שעוד תהיה, להרכיב ממשלה ללא הליכוד, אין ספק שהיו יוצאים בהכרזה מקבילה לזו של נתניהו. כמו שב־2009 סיימה מרצ עם שלושה מנדטים אחרי קמפיין ביבי או ציפי, כך היו רוצים עכשיו במחנה הציוני לשחזר את ההצלחה. זה לא יהיה פשוט. בניגוד לבנט, שלמעשה ויתר על בסיס התמיכה שלו כדי להציג מפלגה מרכזית דמוית ליכוד, במרצ הקפידו לשמור כל העת על הייחודיות והבידול מול העבודה. השאלה מה תעשה הכרזתו של נתניהו לכחלון, לפיד וליברמן - ראשי מפלגות האווירה שנמצאות ממילא במלחמת קיום.