האינטרסים מעל הכל

אם לשפוט לפי ההתבטאויות האפוקליפטיות של כמה פוליטיקאים באופוזיציה, יחסי ארה"ב־ישראל במשבר חסר תקדים נוכח הנאום המתוכנן של רה"מ נתניהו בקונגרס. ואכן, נעשו טעויות בעניין הזה - מכל הצדדים: יו"ר בית הנבחרים האמריקני ביינר, שיזם את הנאום, אכן טעה כשלא יידע את הממשל, מה גם ששגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר, היה יכול להבין ממנו שההזמנה נעשתה גם על דעת המנהיגות הדמוקרטית. ישראל טעתה שלא ביררה את הפרטים הנ"ל, ושהשגריר לא הזכיר זאת בשיחתו עם מזכיר המדינה קרי - כנראה מפני שחשב בטעות שהממשל ממילא כבר הוכנס לתמונה על ידי הנהגת הקונגרס.

הממשל טעה, וממשיך לטעות, כשניפח את העניין, שלא לטובתו, מעל לכל פרופורציה, והראיה לכך היא סקר שנערך בימים אלה בארה"ב ומעיד שרוב יחסי, 40 אחוזים מקרב הנשאלים, תומך בנאום של נתניהו בקונגרס (לעומת 35 אחוזים שמתנגדים).

בעקבות התסבוכות הנ"ל ישראל נקלעה, שלא באשמתה, למצב כמעט בלתי אפשרי: לבחור בין סירוב להזמנה של גורם ידידותי מאוד ותומך, הקונגרס - כשנושא הגרעין האיראני, ולא הבחירות בישראל, היה המניע להזמנה - לבין עימות מטריד עם הממשל שמעמדו, יש לזכור, בקביעת מדיניות החוץ בכיר מזה של הקונגרס. ייתכן שגם היום עוד אפשרי, בדרכים כאלה ואחרות, למנוע לפחות מכתם הדיו להתפשט עוד יותר. עם זאת, יש לחזור ולהדגיש שעצם הופעתו של רה"מ הישראלי לפני הקונגרס בעניין חיוני, ואולי קיומי, לישראל, מוצדקת וחשובה, והעובדה שההסכם המתגבש והולך עם איראן עלול להיות הרה סכנות, הן לישראל והן לארה"ב, לא נעלמת גם מעיני רבים מחברי הקונגרס הדמוקרטים ואף לא מעיני התקשורת האמריקנית.

סגן הנשיא ביידן, שמכהן גם כיו"ר הסנאט, הודיע שבגלל נסיעה לחו"ל ייאלץ להיעדר מהמושב שבו יישא נתניהו את נאומו, ואין להטיל ספק בנימוקיו, אך זו תהיה טעות חמורה ומיותרת מצד חברי קונגרס דמוקרטים או אחרים שייעדרו אף הם. ראשית, יהיה בכך עלבון למדינת ישראל ולעם היהודי (גם ליהודים שהיו מעדיפים שהאירוע לא יתקיים), אך חמור מכך, המנהיגות בטהרן תפרש זאת כאילו אמריקה חצויה בעניין הגרעין האיראני וכי חברי הקונגרס הדמוקרטים, כולל היהודים, נוקטים עמדה מרוככת יותר בסוגיה זאת. במציאות זה אמנם אינו כך, אך כפי שכתב בימים אלה ג'קסון דיל, עורך המשנה של ה"וושינגטון פוסט", "נפער פער מתרחב והולך בין העוסקים במדיניות חוץ במפלגה הדמוקרטית לבין הנשיא אובאמה לא רק בשאלת איראן, אלא גם בשורה ארוכה של נושאים אחרים", ועל אחת כמה וכמה בעניין התמיכה בישראל.

אך תפיסות גוברות לעיתים על עובדות, ואין ספק שמבחינת שלטון האייתוללות אפילו חרם חלקי על נאום נתניהו הוא מתת אלוהים. ואם בתפיסות, אמיתיות או מלאכותיות מדובר, הרי זה חל גם על המשבר, כביכול, בין ישראל לארה"ב. דיוויד מילר, מי שעשה שעות נוספות בענייני אמריקה־ישראל במהלך שנים ארוכות במחלקת המדינה, הסביר בשבוע שעבר מדוע חששות אלה מופרזים ביותר: "הכאוס המתפשט והולך במזרח התיכון מחזק ולא מחליש את הזיקה בין ארה"ב לישראל. התנהגותם של כל השחקנים הערבים, ולא חשוב מאיזה צד, מדגישה ביתר שאת את ערך הקירבה בין שתי המדינות ושני העמים; כשהאזור כולו מתפורר ומתרסק, גובר האינטרס האמריקני בידידות מסורתיות דוגמת ישראל וסעודיה, המבטיחות יציבות והמשכיות. ישראל היא בעלת ברית מרכזית וחסרת תחליף לגבי אתגריה האסטרטגיים של ארה"ב באזור, ללא ערעור וללא שיהוי במידת הצורך. כמו כן, אם אמריקה תרצה לשמור על שארית מעמדה במזרח התיכון, כולל בעניין הפלשתיני - אך גם בנושא האיראני (בין שיהיה הסכם ובין שלא), היא לא תוכל לוותר על שיתוף הפעולה עם ישראל".

ומילר מסכם: "לתומכי ישראל באמריקה, יהודים כנוצרים, אין אמנם וטו על החלטות מדיניות, אך לא יהיה אפשר להתעלם מהם - ובפרט במציאות של שליטה רפובליקנית בקונגרס".