הדרכים אל הגאולה

השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "בשלח". שבת זו קרויה גם בשם "שבת שירה" על שום השירה האדירה שבקעה מגרונותיהם של בני העם כולו בעת שיצאו מים סוף.

בשבוע הבא נחגוג גם את ט"ו בשבט, חג האילנות. אלא שהשנה לא נצא לנטיעות בשל שנת השמיטה, שבה אסור לשתול עצים ופרחים, ונסתפק בטיולים ובאכילה מפירות ארצנו המשובחים.

העם יוצא ממצרים ומתחיל את דרכו במדבר. נראה שרק חלק קטן מהעם מסכים לצאת. אלוקים מחליט לנווט את העם במסלול סיבובי, כי הוא חושש שלא יעמוד במלחמה נוספת ויחזור למצרים. בינתיים העם צועד כאשר עמוד ענן מאחוריו ועמוד אש לפניו. פרעה מתעשת אחרי ההלם שפקד אותו ומתחיל לרדוף אחרי בני ישראל. באמצע כל זה מופיע הפסוק הבא: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹוקים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם".

בתוך כל המהומה המתרגשת על המצרים והיהודים בליל יציאת מצרים, הולך משה ומחפש את קברו של יוסף ולוקח את עצמותיו איתו, שהרי הוא השביע את אחיו שיעשו כן.

אגב, לחכמינו במדרש יש מסורת של סיפורים מאלפים על כיצד מצא משה את קברו של יוסף בינות לקברים האחרים. יש האומרים כי סרח היא בתו הזקנה של אשר וזו שסיפרה למשה היכן יוסף קבור.

אבל למה חשוב לתורה לספר זאת? ברור שאם הבטיחו ליוסף להביאו לקבורה בארץ ישראל יש לעשות זאת, אבל סביר להניח כי עשו עוד פעולות רבות שאותן לא טרחה התורה להזכיר. ייתכן כי גם הביאו בהזדמנות זו את עצמות שאר בני יעקב לקבורה בארץ ישראל, אבל את כל זה לא טרחו לציין.

יש האומרים כי המקרא ביקש להעצים את דמותו של המנהיג משה. בעוד יתר העם עסוק בלבקש כלי כסף וזהב מהמצרים כפי שנצטוו, משה הולך לחפש את קברו של יוסף. אבל אם אכן זו הכוונה, היה נכון לספר זאת ליד הפסוקים המתארים את העם לוקח את כלי הכסף והזהב מהמצרים ולא כאן, בתיאור של פרעה היוצא להילחם עם העם.

אחד מחכמי המאה ה־19 בגרמניה, הרב שמשון רפאל הירש, כתב במילים ספורות רעיון מעניין על הנושא. עיקר מגמת הסיפור, לדעתו, הוא לבקר את העם. הנה העם שראה את כל הניסים ובכל זאת מפחד לצאת לדרך; רק חמישית יוצאים וגם אותם צריך לסובב במדבר כי הם מפחדים ממלחמה.

והנה משה נושא את עצמות יוסף. האיש שלפני כמה מאות שנים צפה והאמין כי אכן גאולתם של ישראל תתממש, הוא שאמר "פקוד יפקוד אלוקים אתכם", וממנו ראוי לנו ללמוד אמונה וביטחון בצדקת הדרך, גם אם היא קשה ומפותלת.

אפשר להמשיך בקו החשיבה הזה הלאה. אפשר לצאת ממצרים או להיגאל בשתי דרכים. אפשר לראות זאת כפעולה פוליטית צבאית שאין לה שורש בעבר ואין לה חזון לעתיד; פשוט ניצול של תנאים פוליטיים מזדמנים שמאפשרים לעם לברוח ממצרים, ולכן הוא עושה זאת. ואפשר לראות את היציאה ממצרים כחלק מהגשמת החזון שאותו צפה יוסף לפני מאות שנים. לא מדובר בפעולה מבודדת מהקשר היסטורי רחב יותר. למשה היה חשוב לומר כי הוא אינו מוציא עם ממצרים, כיוון שהוא מנהיג חזק וכריזמטי הפועל נגד משעבד אכזר (אם כי גם זה נכון). הוא מבקש להמשיך לממש את חזונו של יוסף. לכן התורה מדגישה כי העם לוקח איתו את עצמות יוסף.

נזכרתי אסוציאטיבית בהעלאת עצמותיו של בנימין זאב הרצל חוזה המדינה לישראל אחרי הקמתה, לכאורה אירוע טכני ללא משמעות, אבל מדובר בעם החפץ להראות לעצמו ולדורות שיבואו אחריו כי הוא שייך לחזון מפואר של עבר ועתיד. לוקח איתו את עצמות חוזיו לכל מקום שאליו הוא מגיע. הוא רואה בחזונם חלק מהמסר שאותו הוא מעביר לדורות הבאים. במידה רבה, זה גם סיפורם של העצים שאנו שותלים בט"ו בשבט. העמקת שורשים כחלק מסיפור חזוננו. שבת שלום!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו