ממרוקו ועד אינדונזיה - ואפילו בסידני שבאוסטרליה - המשיך ההמון המוסלמי להשתולל בסוף השבוע. בסיני השכנה השתלט הדגל השחור הסלפי על בסיס צבאי של הכוח הרב-לאומי. שגרירויות ארה"ב במצרים, בתוניסיה ובתימן שוב היו תחת מתקפת ההמון. המפגינים בפקיסטן שאגו "אובאמה, אובאמה, יש עוד מיליון בן-לאדנים". מה עוד צריך להתרחש כדי שהנשיא האמריקני יבין כי הדוקטרינה שלו התנפצה לו בפנים- דובר הבית הלבן, ג'יי קרני, המשיך כמובן להסביר כי המהומות הן בעקבות הסרטון ההזוי נגד הנביא מוחמד ולא חלילה נגד ארה"ב. מה פתאום? אובאמה חי לו בסרט. ואנחנו בצרות. אובאמה, מן הסתם, ימשיך באותו קו, באותה מדיניות, באותה דוקטרינה, מאחר ששינוי כיוון לפני בחירות הוא כמו הודאה בכישלון. כיצד יכול היום ממשל שהעניק אשראי כל כך גדול ל"אביב העמים הערבי" להודות כי שום דבר לא באמת השתנה ברחוב הערבי, וכי השנאה כלפי המערב וכלפי ארה"ב עדיין קיימת, ובגדול- ברק אובאמה הימר על המזרח התיכון בקדנציה הראשונה שלו. הוא לא רק הבטיח לנהל דיאלוג מוצלח עם איראן וכמובן גם לפתור בדרך את הסכסוך הישראלי-פלשתיני - הוא הבטיח אפילו לפייס בין תרבויות. לכאורה, מי אם לא אדם כמוהו שהתגורר במדינה מוסלמית (אינדונזיה) מסוגל לעמוד באתגר הגדול אחרי עידן בוש. אבל היום ברור לכולם כי אובאמה לא עמד באתגר ולכן אתגרים חדשים ניצבים מולו היום. אובאמה צריך היום לדאוג לביטחון הדיפלומטים שלו המוצבים בחזית. לפי דיווח של העיתון "ניו יורק טיימס", לפחות 60 נציגויות שלחו מברקי מצוקה בסוף השבוע האחרון. אובאמה גם עומד היום מול אתגר גאו-פוליטי לא פשוט. גם אם ימשיך להאשים את הסרט הפוגעני, הוא עדיין צריך להודות שכל הדוקטרינה שלו קרסה. הנשיא האמריקני הימר על שתי מדינות שבהן ביקר, מצרים וטורקיה, שהמשותף להן היום הוא ממשלות איסלאמיסטיות. אנקרה נמצאת בתחרות גלויה עם וושינגטון על השפעה באזורים שונים במזרח התיכון, ואילו במצרים יש היום נשיא מטעם האחים המוסלמים המהלך בין הרצון לרצות את וושינגטון למען המיליארדים לבין ההמון שבחר בו ומתעב את התרבות האמריקנית. גם מול פרויקט הגרעין האיראני לא מצא עדיין אובאמה מענה. לברק אובאמה היו, מאז נכנס לבית הלבן, הרבה כוונות טובות. הוא לא רוצה להאמין שסרט אחד ניפץ לו את החלום. הסרט היה מבחינתו רק הטריגר. דוקטרינת אובאמה ואביב העמים הערבי הצליחו אולי לטייח כמעין איפור לזמן קצר את מלחמת התרבות הנמשכת בין המערב לרחוב הערבי, אבל עכשיו האמת שבה ונחשפה. דווקא מזכירת המדינה, הילארי קלינטון, התחילה סוף סוף להבין מה קורה באזורנו: "העמים במצרים, בלוב, בתימן ובמצרים לא ביקשו להחליף את עריצות הדיקטטורים בעריצות ההמון", אמרה במעין תחינה לימים טובים יותר. בוקר טוב וושינגטון.
