1. אם בשבוע שעבר הנבחרת עלתה למשחק באזרבייג'ן בהרכב ובמערך הגיוניים אבל כשלה על הדשא, מול רוסיה הכישלון היה כתוב על הקיר עוד לפני בעיטת הפתיחה. לצערי לאחר שישה משחקים בתפקיד, לא מובן עדיין מה גוטמן רוצה מהחניכים שלו. איפה הסדר? איפה הארגון? הנבחרת שוב נראתה רע וחמור מכך- כבויה ותבוסתנית. גוטמן פתח בהרכב רע ובמערך מופרך שמראש לא הותיר הרבה סיכוי. לא היה מקום לחמישה שינויים לעומת המשחק ביום שישי. זה הצביע על בלבול ופאניקה. השאלה הראשונה שעלתה היא כיצד הנבחרת תגיע בכלל לשער של אקנפייב עם קישור שמורכב מנאתכו, ראדי ואלמוג כהן. המטרה היתה לצופף את האמצע, אבל הנבחרת ספגה פעמיים כתוצאה מחופש פעולה מרגיז באזורים הללו בדיוק. בצד ההתקפי היה ברור שזה לא קישור שמסוגל להטריד נבחרת כמו רוסיה, כך שהנתק בינם לבין בניון, עזרא ושכטר היה מוחלט כצפוי. מוזר שתומר חמד, אחד היחידים שעוד מתפקד בקבוצתו על תקן של שחקן ולא צופה, נותר על הספסל בעוד שכטר שעדיין לא השתלב בסוונזי עולה בהרכב. 2. חוסר התיאום בהגנה צרם לעין. גוטמן צריך לשאול את עצמו איך הגיע למשחק עם רביעיית הגנה שלראשונה אתמול שיתפה פעולה. רוסיה היא לא נבחרת שעושים מולה ניסויים. טל בן חיים היה בלם טוב, אבל זה היה בזמנים שהוא שיחק כדורגל פעיל בצורה סדירה. מישהו זוכר מתי הוא שיחק בפעם האחרונה? או באיזו קבוצה הוא משחק? כושר משחק צוברים לא בריצות בים. תאמינו לי שרק בארץ תראו שחקן נבחרת שאין לו קבוצה. אנחנו לא מדינת כדורגל, אולי מדינה של סוכנים. במשא ומתן אנחנו כנראה גדולים, לכן הנציגות המכובדת מעבר לים, אבל גם המרחק לא מטשטש את הבלוף. 3. הסיפור העצוב של הנבחרת הרבה יותר מורכב משיטות או הרכבים כאלה ואחרים. ברור שהכדורגל שלנו נחות מזה של רוסיה, אבל הכדורגל הוא רק הסימפטום. ההבדל הגדול ביננו לבינם הוא בחינוך, בעבודה, במשמעת ובתרבות הספורט. בנושאים האלו אנו רחוקים שנות אור מאימא רוסיה, הרבה יותר מהפערים על המגרש. זה כבר עניין לוועדות ממשלתיות, לא לטור בעיתון.
