הכנסת נתפסת כתוכנית ריאליטי
אלי אוחנה היה כדורגלן מחונן - ומאמן בינוני. בתחום הספורט הוא יכול להיות מופת לנערות ולנערים החולמים על קריירה זוהרת, ובכוחו להנחיל להם ש"אין ארוחות חינם" וצריך לעמול קשה ובהתמדה ובנחישות כדי להגיע לפסגה ולהתחפר בה. אבל מה בדיוק יעשה בכנסת?
נפתלי בנט שריין אותו ברשימת הבית היהודי מהסיבות הלא נכונות: מפני שהכנסת נתפסת יותר ויותר כתוכנית ריאליטי בטלוויזיה; שבעצם לא צריך לעבוד בה קשה ובפרטנות ובחריצות אלא לקטוף כותרות, לבעוט לשער ולרוץ לעבר הגדר כדי לקבל את אהדת הקהל.
זה היה מהלך ציני מצידו של בנט. גם שגוי. הוא קיווה כי אוחנה יגרוף קולות מסורתיים, ויאדיר את "הבית היהודי" בתמיכת יוצאי מרוקו. ערכו של המניע הזה מצוי בירידה תלולה. פעם, אחרי מאורעות הדמים בוואדי סאליב בחיפה, בחנו כל מועמד לכל תפקיד על פי ארץ מוצאו. לא כן עתה. בהוויה החברתית והמשפחתית שלי מרחפת רוח מרוקאית ברוכה, ואם שאלת הזהות העדתית עדיין חשובה, הרי זה רק לאותו חלק באוכלוסייה אשר תובע כי הנציג יהיה מצטיין בתחומי החברה והביטחון והכלכלה. סליחה, לא הכדורגל.
נכון שלא כל המועמדים ברשימות אחרות הגיעו (גם בלשון עתיד) בהתאם לכישוריהם. בתולדות הכנסת רשומות תקלות של נציגי עולם הפשע, שנוכחותם גרמה לאירועים מצמררים. אך ידיעה זאת אינה הופכת את הבחירה הלוהטת של אוחנה לסבירה. גם יש הבדל: האחרים - כנראה בעזרת כסף רע - הגיעו לכנסת בהליך בחירות דמוקרטי. אוחנה לא הופיע בחוג בית אחד בטרם קיבל את המקום המיוחל.
זו בעיה מפני שאוחנה אינו אחרון. אם הסקרים יוכיחו שתרגיל אוחנה עלה יפה - יהיו תופעות נוספות כאלה עם כדורגלנים וידועני בידור אחרים. הכנסת עוברת תהליך של זילות מבחירות לבחירות. אך עליה להיזהר משחיקה. אי שם בעבר הרחוק היתה ליהודים נשיאות לתפארת בארץ ישראל. היא עברה תהליכי ניוון כאלה, ובשנה אחת - בלי שאיש יודע כיצד ולמה - נעלמה ב־429 לספירה כלא היתה, וההיסטוריונים טרם מצאו את ההסבר והסיבה. הזהירות יפה גם בעידן המודרני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו