ואלה שמות: מצעד המפורסמים לכנסת

לתפקידים החשובים ביותר במדינה אין תנאי סף ולא דרישות קבלה, לא נדרשת השכלה מיוחדת או ניסיון רב שנים, לא הישגים משמעותיים ולא ציוני דרך מרשימים. בשביל להיות מחוקק בישראל כל שעליך לעשות הוא להיוולד ישראלי, ומכאן הדרך לבונוס של 40 אלף ש' בחודש קצרה. אבל זוהי מהות הדמוקרטיה - כל אחד רשאי לבחור ולהיבחר. אלא שאז הגיעה "הפוליטיקה החדשה", שלמעשה לא הביאה עימה שום דבר חדש חוץ מקונספט בעייתי שבמסגרתו כל אחד ואחת חשים עצמם ראויים לשרת כמחוקקים בכנסת, כולל אלה שעד לא מזמן שירתו ככלבי השמירה של הדמוקרטיה. כשיאיר לפיד מצהיר על עצמו "איני מבין כלום בכלכלה" האם ישנה סיבה להתגאות בדמוקרטיה שבה אדם זה ניהל את כלכלת ישראל?

בבחירות הללו אנו עומדים בפני עידן ה"ניימדרופינג": לא רק ראש הרשימה הוא סלב, כל רשימה מתחרה למי יש יותר שמות "סקסיים". המהלך הטרי הוא של נפתלי בנט, שהציע לאגדת הכדורגל הישראלי, אלי אוחנה, שריון ברשימתו, וכך בהחלט ייתכן שבקרוב כולנו נקרא לו חבר הכנסת אלי אוחנה. סביר להניח שאם תשאלו את אוחנה על דעותיו לגבי המיסוי בישראל תקבלו מענה בסגנון רחלי עזריה ממפלגת כולנו שנשאלה בנושא וענתה "אני רגילה להתראיין בדברים שאני מכירה היטב. אין לי מה לומר", שזה, במקרה של אוחנה, עוד חמור אף יותר בהתחשב בניסיונו הדל בפוליטיקה ובעשייה ציבורית. עם זאת, חשוב להדגיש כי השיטה היא ייצוגית ואוחנה, בן לעולים ממרוקו שגדל במעברות, מייצג ציבור לא מבוטל של בוחרים, משמש מודל לחיקוי עבור צעירים רבים, אדם חילוני שבעבר תמך בהתנתקות ומאז "חזר בשאלה" וכיום מתנגד למדינה פלשתינית.

אולם ייצוגיות לחוד וחקיקה לחוד. מאז כניסת עידן החקיקות הפרטיות הכנסת הפכה למעין תוכנית ריאליטי שבה אין קשר בין ייצוגיות לחקיקה, כשהמחוקקים הבינו שעל מנת לשרוד במשחק הפרלמנטרי צריך לתת לקהל "שואו". מספר הצעות החוק שובר שיאים, כל ח"כ וח"כית מבזבזים זמן ומשאבים יקרים של הציבור בהצעות חוק שונות ומשונות ואז מצהירים לפתחינו שנבחרו ל"הכי חברתיים" או קיבלו את "פרס הפרלמנטר המצטיין" - עיטורי שבח שאין להם כל משמעות בדמוקרטיה מתוקנת. חקיקה היא חרב פיפיות שבידיים הלא נכונות מסוגלת לפגום קשות במרכיבים דמוקרטיים מהותיים כמו הפרדת רשויות ולהעמיד את הדמוקרטיה הישראלית בסכנה.

מחד, חקיקה מעידה על קיום שלטון החוק ומנגנון השליטה באמצעי הכפייה להשלטת הסדר ומאידך, חקיקה יתרה מייצרת סבכים רגולטיביים שלרוב גורמים יותר נזק מתועלת. עו"ד רויטל סווייד, המשוריינת ב"מחנה הציוני", הצהירה שתילחם באלימות באמצעות הכנסת, אולם איזו מן חקיקה תעביר אישה שהטילה ספק בעדות עד המדינה בפרשת הולילנד ויצאה להגנת ליברמן בפרשת השגריר? האנשים הללו ישבו בכנסת ובהינף אצבע יחליטו עבורנו כיצד חיינו ייראו, מקביעת גבולות וכלה בהחלטות זוטרות על חיינו הפרטיים. לפיכך, על המשריינים לשאול לא רק את מי מייצגים המשוריינים אלא את מה חקיקותיהם ייצגו?