קיץ 1995, אני מסיימת את לימודיי בתיכון. ככל נערה מתבגרת אני גם יוצאת עם החבר'ה למסיבות קומזיץ בדיונות של ראשון. הרי חשוך שם, וכל החברים והבנים השווים שם, ואפשר לגנוב רגעים מתוקים כאלה של סוף הקיץ והלימודים בתיכון, ותחילת החיים. אנחנו כל כך צעירים ותמימים, יותר נכון תמימות. לפתע מגיע גבר מסוקס, שוטר במקצועו, ומציע לאחת הבנות לעלות לסיבוב דאווין בטרקטורון שלו. היא היתה ילדה תמימה, בסך הכל בת 17, ברור שהיא עלתה. איזו נערה לא היתה עולה? והוא לוקח אותה למסע של נסיעה פראית בדיונות הצחורות, אלה עם ההרים והחול החלק הזה, שגורם לטרקטורון להתהפך ולאותה נערה, חברה שלי, לשבור את המפרקת. מאותו רגע אני זוכרת רק מקטעים קצרים ונוראים, הלוויה מזעזעת, הורים שלא היה לי מה לומר להם, חברים שממאנים להבין שהיא איננה, וקיץ שהסתיים בהתבגרות כואבת מדי, וזה שהיא, נערה מלאת שמחת חיים, יפהפייה וחכמה, כי מה לעשות, אלה שהולכים מוקדם מדי הם תמיד כאלה, לא קיבלה תעודת בגרות, פשוט נעלמה לתוך אבן קרה. מאותו רגע הפכתי להיות לוחמת באותם אנשים חסרי אחריות שנוהגים בכלי ההרג הזה, טרקטורון. גם במדור התיירות שאותו אני כותבת במסירות כמעט שלוש שנים וחצי בעיתון זה, לעולם לא תמצאו המלצה על נהיגה או נסיעה בטרקטורונים, ואני חושבת שאפשר להבין למה. כשאני רואה את הנערים והאנשים הנוהגים בפראות בחופי ארצנו, תמיד אתקשר למשטרה לדווח עליהם, תמיד אעיר להם וכמעט תמיד אקבל תגובה מזלזלת, קללה או אפילו נהיגה פראית עוד יותר, הרי צריך להוכיח לי מי כאן הגבר. ובכל פעם יש איזו ידיעה קטנה בשולי העיתון על עוד ילד או ילדה שנהרגו, ועדיין, תמיד אראה את כלי הרכב הזה, שתמיד, אבל תמיד, נוהגים בו בפראות. וכעת הידיעה הנוראה הזו, שנערות ומאמנן העירו לעוד נהג טרקטורון שינהג בזהירות והוא פשוט דרס אותן ונסע לדרכו. ברור שצריך למצות איתו את הדין ולהאשים אותו בניסיון לרצח. אבל זו דעתי האישית. רק סיפור קטן כדי להכניס לכם קצת את המודעות לנושא הכאוב הזה: פעם אחת, בחוף בחיפה, ראיתי נערה יפהפייה עולה לרכוב עם נער מפוקפק שנהג במהירות בין אנשים, נשים וילדים. התחננתי לפניה, "אל תעלי. בבקשה, זה כלי רכב מסוכן ואת אפילו בלי קסדה או הגנה כלשהי". היא כעסה עלי, צעקה, ואמרה לי: "מה את מתערבת בכלל-". ולי כאב הלב, כי כך הלכה לי חברה. ככה. בסוף הקיץ.
