האדם ברחוב: קו הביצורים האחרון

בסופו של יום הדמים, רביעי החולף, הציפה אותי תחושת גאווה. התוצאה היתה עלולה להיות גרועה בהרבה, ואם אירוע הדקירה בתל אביב הסתיים ללא לוויות - זה לא מזל. זו הערנות, והתושייה, וזו המוכנות והתעוזה. זה מה שאנחנו.

היום התחיל בידיעות קשות על מפגע הדוקר כדי להרוג את נוסעי אוטובוס מספר 40, אנשים תמימים שהשכימו לעמל יומם ועלו על הקו היוצא, כמה אירוני, מבית הקברות. כל מחזאי מתחיל יידע לומר לכם שזה לא מקרי - האקדח שנראה על הבמה במערכה הראשונה, אמור לירות במערכה השלישית.

בתסריט של המפגע, נוסעי האוטובוס נועדו לחזור לתחנה הראשונה בתכריכים, ואילו הוא, בהשפעת העידוד לרצוח יהודים באמצעות הפרסום המוצלח על תהילת השאהידים, נועד לכבוד נצח בקרב בני עמו, ומה שמפתה יותר - לשירותן של 70 בתולות יפהפיות.

הפיגוע בתל אביב, ממש כמו הפיגועים בפאריס ובבריסל ובירושלים, לידתו בתרבות של הרס והרג. אלא שביום רביעי התוכנית הרצחנית - שכסותה הדקיקה מתיימרת לשקף אידיאולוגיה אך המנוע העיקרי שלה הוא כאמור שאיפה לחיי נצח של הוללות מינית מופקרת, ההופכת את הנשים המוסלמיות לחפצי שעשוע ביד המרצחים (והגיע הזמן שהעולם המערבי ידבר על זה) - סוכלה. היא סוכלה בידי אנשים שתרבותם מעודדת לחיות. לצאת מהבית לעבודה ולשוב למשפחה. תרבות של יצירה ויצירתיות. תרבות של חיים ובנייה בעולם הזה. התרבות הישראלית.

לאנשים הללו יש שמות ופנים. נהג האוטובוס, הרצל ביטון, בן 55, שלא איבד עשתונות. דקור בפלג גופו העליון וזב דם - שלף את גז הפלפל וריסס את המחבל, עצר את האוטובוס, פתח את הדלתות ואז התקשר לחברו ואמר את מה שכל מי שבסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום והגבורה נכפית עליו, היה אומר: "...אם אמות, תשמור על הילדים שלי". כי זה מה שחשוב למי שגדל בתרבות שלנו. לגדל את המשפחה. לחיות.

ליאל סוויסה, תלמיד כיתה ח' מבת ים, שעלה על קו 40 כבכל יום בדרכו לבית הספר, ראה את המחבל דוקר את הנהג וראה את הפאניקה. תחילה, כמו כולם, ברח לירכתי האוטובוס. אך כשהמפגע התקרב, השליך עליו את תרמיל הלימודים הכבד, שבר במרפקו את חלון האוטובוס ויצר את פתח המילוט הראשון לנוסעים. בקושי בן 14. איזה קור רוח.

וכמובן גולן מחוי, פקח משטרת ההגירה, ששיגרת סיור עם חברו אלי מנצור באזור מיקמה אותו מאחורי האוטובוס שנראה חשוד, ובשניות לקח את נשקו ודלק אחר המחבל. ולוחמי יחידת נחשון של השב"ס, בני בוטשווילי, מאור כהן וחבריהם, שהגיבו במהירות, איגפו את המפגע ופגעו בו, ובכך הביאו לסיומו של האירוע.

אז כן, חשוב שכל אחת ואחד מאיתנו יכין עצמו לרגע כזה, כי תרבות הרצח נמצאת כאן ובכל העולם. מכאן והלאה כל הקלישאות נכונות. כל העם צבא. אנחנו ערניים ונחושים. יודעים להשיב מלחמה, יודעים להגיב במהירות. בסופו של היום הקשה, נמלאתי גאווה. לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו