הקונגרס צודק, אובאמה טועה, אבל חבל לפגוע ביחסים

בוויכוח בין ברק אובאמה לבין הרוב בסנאט ובבית הנבחרים על העמקת הסנקציות נגד איראן, הדעת נוטה לצד המחוקקים ולא הממשל, לעבר גבעת הקפיטול ולא הבית הלבן.

הנשיא טוען כי יפעל למנוע נשק גרעיני ממשטר האייתוללות, אבל שוגה פעמיים: האחת, בהעמידו פנים כאילו אינו רואה שהאיראנים מהתלים בו ומרוויחים זמן ומוסיפים לסובב את הצנטריפוגות, הסרכזות. הזמן עובד לרעת האמריקנים, הטוחנים מים עם שליחיו של עלי חמינאי. האחרת, המעשית, היא שהקדים להכריז כי אם יכריעו הסנאט ובית הנבחרים בעד סנקציות נוספות הוא יטיל עליהן וטו. מה הטעם להודיע לאיראנים מראש כי יש להם שכפ"ץ בבית הלבן? מדוע לא לומר כי אמנם הוא מתנגד, אבל אם המחוקקים־הנבחרים יחליטו הוא ישקול את רצונם מחדש? הרי זה גם משרת אותו במשא ומתן הישיר עם איראן.

הקו הרך והמתון של הנשיא אובאמה כלפי ציר הרשע במזרח התיכון הוא דפוס החוזר על עצמו לרעת העולם החופשי.

לעומתו, בנימין נתניהו הוביל מאז חזר לראשות הממשלה ב־2009 את הקו שנועד לשכנע את העולם החופשי בנחיצות בלימתה של איראן. הסנקציות שכבר הוטלו לברכה הן פרי התמרונים שעשו נתניהו ואהוד ברק במהלך כהונת הממשלה הקודמת.

אך ברצותו לחזק את המחוקקים האמריקנים המבקשים להטיל עוד סנקציות, ובשאיפתו לנצל את ביקורו בוושינגטון כדי לקדם את סיכויי הליכוד בבחירות בארץ - לדעתי ביצע נתניהו מהלך עוקף פסול בהסדירו את נאומו בפני הסנאט ובית הנבחרים מאחורי גבו של הנשיא ברק אובאמה. זה מתכון להחרפת היחסים הבעייתיים ממילא עם הנשיא אובאמה, ואפילו למשבר עם אגפים במפלגה הדמוקרטית שישראל זקוקה לתמיכתם.

אין גם ביטחון שהמהלך המזיק בארה"ב יועיל לו בבחירות בארץ. האופוזיציה לא תניח לו. מול מה שנראה שהוא העדיף את טובת הליכוד על פני היחסים התקינים עם הבית הלבן, יש רק פתרון אחד: לקבוע את מועד נאומו של נתניהו ליום כלשהו אחרי 17 במארס.