חזרתו של האיסלאם ככוח פוליטי

המהלכים האחרונים במצרים הם הבשלה של תהליך שהחל בשנות ה-70 של המאה הקודמת - חזרתו של האיסלאם ככוח פוליטי. לתהליך הזה יש כמה סיבות: האחת היא פשיטת הרגל של כל האידיאולוגיות האחרות, דוגמת סוציאליזם ופאן-ערביות, בניסיון לפתור את המצוקה ולחלץ את העולם הערבי מהמשבר שבו הוא מצוי בשנים האחרונות.

באופן ספציפי יותר זהו כישלון של המשטרים הערביים כמעט בכל ארצות ערב, פרט לארצות הנפט, שלא הצליחו לספק את הצרכים הבסיסיים לדור הצעיר, למשל דיור, השכלה ומקומות עבודה. הכישלון החריף עם המהפכה החינוכית ועם הופעתו של דור משכיל יותר, בעיקר בוגרי אוניברסיטאות, שניצבו בפני חוסר תקווה לאחר שהשיגו תואר אוניברסיטאי. סיבה נוספת היא תחושת האיום שחשים מוסלמים בעידן המודרני לזהותם המוסלמית לנוכח תהליכי גלובליזציה והשתלטות התרבות המערבית על העולם. התחושה היא של אובדן זהות והפנייה לאיסלאם נתפסת כפתרון לכל הבעיות הללו.

התנועות האיסלאמיות שילבו בין אידיאולוגיה מושכת, סיסמה קליטה של "האיסלאם הוא הפתרון", שימוש במערכת סמלים שמוכרת לכל אחד דוגמת המאבק בין משה לפרעה, כאשר ברור לכל במה מדובר, והספקת שירותי רווחה וסעד במקומן של הממשלות.

התנועות האיסלאמיות מתחלקות לשני זרמים: הזרם המרכזי מורכב מתנועת האחים המוסלמים שמרכזה במצרים, בחמאס ברצועת עזה ובירדן וזרם רדיקאלי יותר, שביטויו הקיצוני הוא ארגון אל-קאעידה, ארגוני הטרור בעיראק וכדומה.

בעקבות הטלטלה הערבית ניצבות התנועות האיסלאמיות בפני פרשת דרכים היסטורית: מצד אחד הן זכו להישגים בלתי רגילים, הן שולטות בכמה מדינות דוגמת מצרים, תוניסיה ורצועת עזה. לכאורה הן יכולות להגשים את השאיפות ההיסטוריות שלהן ולהקים מדינות הלכה איסלאמיות; ואולם מצד אחר הן ניצבות בפני בעיות חברתיות וכלכליות אדירות שכמעט בלתי ניתנות לפתרון וספק רב אם הן יכולות להתמודד איתן. אין בהלכה האיסלאמית פתרונות למצוקות כלכליות וחברתיות כאלה, והן נאלצות, לפחות בטווח הקצר, להתפשר על חלק מעקרונותיהן בשל התלות הכלכלית בארה"ב ובמערכת הבינלאומית. כולל, למשל, חוסר יכולתם של האחים המוסלמים לבטל את הסכם השלום עם ישראל אף על פי שהתנגדו לו מאז נחתם.

תנועות אלה עומדות בפני איום: כישלון בהתמודדות עם הבעיות וההבטחות שלהן, משבר אידיאולוגי או שינוי פנימי משמעותי מאוד בטווח הארוך. שינוי שאינו בהכרח שלילי מבחינתה של מדינת ישראל.

הכותב הוא מרצה בחוג להיסטוריה של המזה"ת,
אוניברסיטת תל אביב