איראן עכשיו: כאן מדברים - שם פועלים

תקופה ארוכה שהשאלה האיראנית מסרבת לרדת מסדר היום בישראל. וכך, למרות פיגועי הטרור בבולגריה ובחצי האי סיני, למרות האש המשתוללת בסוריה, ואפילו למרות המחאה החברתית בישראל המסרבת לגווע - למרות כל אלו שבה סוגיית הגרעין האיראני וכופה עצמה על השיח הציבורי שלנו. פעם בצל הצהרה תורנית של בכיר ישראלי לשעבר או בהווה בזכות או נגד תקיפה ישראלית באיראן, פעם בשל הדלפה המיוחסת לבכיר אמריקני עלום שם המטיף לישראל מה ראוי לה לעשות לנוכח האיום לביטחונה, ולבסוף, לא פעם בשל הצהרות מתלהמות, הנובעות לרוב מפחד וממצוקה, של גנרל איראני המאיים במלחמת גוג ומגוג באזורנו אם תותקף ארצו. כל זה מבשר דבר אחד - שעון החול האיראני אוזל והולך.

אבל למרות העיסוק הפומבי הגובר, ובחלקו הגדול המיותר והמזיק, של ישראל בשאלה האיראנית, ממשיכה טהרן בשלה. אמת, את הציבור באיראן מעסיקה בעיקר המצוקה הכלכלית הקשה, פרי הסנקציות הבינלאומיות החריפות שהוטלו על המדינה בחודשים האחרונים.

המחסור במוצרים בסיסיים, יוקר המחיה והקשיים, המורגשים במיוחד במהלכו של חודש הרמדאן, אינם מוסיפים פופולריות למשטר האיראני, אבל לא נראה שיש בהם כדי לזעזע את יציבותו או להסיטו ממסלולו.

צחוק הגורל הוא שאיראן, שצעיריה היו הראשונים לצאת לרחובות עוד ביוני 2009 במחאה על שלטון הדיכוי של האייתוללות, דווקא איראן זו נותרה צופה מהצד, ובעיקר מרחוק, באביב הערבי המתפשט לכל עבר, אבל שעדיין לא חצה את גבולותיה. ובקיצור, מי שמחכה לשינוי השלטון באיראן, ושינוי זה בוא יבוא ביום מן הימים, יצטרך להמתין עוד זמן רב.

ובינתיים, לא מהססת איראן לשלוח ידה אל זירות פעולה מרוחקות. אנשיה מעורבים בפיגועי טרור חובקי עולם נגד מטרות ישראליות, ובסוריה ניצבת טהרן כחומה בצורה מאחורי שלטונו המתערער של בשאר אל-אסד. איראן גם מוסיפה להשקיע בשני פרויקטי הדגל שלה, חיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה.

פעלתנות איראנית זו מלמדת כי איראן אינה חשה את החרב החדה המונחת על צווארה וכי יש לה הכוח והאנרגיות לא רק להיערך למגננה מפני מתקפה אמריקנית או מערבית, אלא גם לגלות מדיניות אקטיבית ויוזמת ברחבי העולם ואף לגבולה של ישראל.

נראה שאיראן לא השתכנעה עדיין שהקהילה הבינלאומית, ובמיוחד ארה"ב, תעשה כל שלאל ידה כדי לעצור את פרויקט הגרעין האיראני. יש להניח שהדי הוויכוח הציבורי המתלהט בישראל מעוררים באיראן ספקות באשר לנחרצות הישראלית בשאלה זו. את הדיון בקצב ההתקדמות האיראנית לעבר הגרעין צריך להותיר למומחים. אבל ברור שדיון תיאורטי בשנת 2003, או ויכוח מלומד בשנת 2008, הופכים ככל שחולף הזמן לשאלה אקוטית שאי אפשר להתחמק ממנה. אחת היא אם מדובר בשבועות או בחודשים.

עכשיו הזמן לעשות הכל כדי לגייס את הקהילה הבינלאומית, ובעיקר את ארה"ב, למאמץ אחרון, בטרם יהיה מאוחר מדי, כדי לעצור את האיראנים. אחרת תיוותר ישראל עם הצורך לבחור בין תקיפה לבין השלמה עם איראן גרעינית, שתי אפשריות לא מלבבות במיוחד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו