בחירות על האינטרס האמיתי של ישראל

"אבו מאזן ויתר על 'זכות' השיבה", צהלו מוכי האשליות אשתקד לאחר הראיון המפורסם של יו"ר הרשות הפלשתינית בערוץ השני עם אודי סגל. אבו מאזן אמר שהוא מסתפק בפלשתין בגבולות 4.6.67 ושהוא אינו מתכוון לגור בצפת, ומספיק לו לבקר בה.

למחרת, בתקשורת הערבית, בשפתו שלו ובשפתם של מאזיניו הבהיר שלא ויתר ולא יוותר על "זכות" השיבה. אולם עד היום יש המזכירים את הראיון הזה כהוכחה ש"זכות" השיבה היא דחליל שבו ה"ימין" מפחיד מפני השלום. אבו מאזן בסך הכל אמר שאישית הוא לא מתכוון לגור בצפת. זה הכל. הוא לא הוליך אותנו שולל. אנחנו הולכנו שולל את עצמנו. 

אבו מאזן מסתפק בקווי 67'? אז למה הוא דחה את הצעתו של רה"מ לשעבר אהוד אולמרט לנסיגה לקווים אלה? בגלל דרישת השיבה. וכפי שהוא דחה את הצעות אולמרט, כך ידחה כל הצעה שלא תקבל את ה"זכות" הזאת. הוא מוכן להסתפק במדינה פלשתינית ריקה מיהודים בקווי 67', רק כאשר יידע שאת מדינת ישראל, שביהדותה אינו מוכן להכיר, יוכל להטביע במיליוני "פליטים" פלשתינים. 

גם מרצ מתנגדת להצעה כזאת. אף גורם ישראלי אינו מוכן לכך. אם כן, על מה בכלל הוויכוח?

יש ויכוח והוא משמעותי. יש משמעות לעמדתה העקרונית של ישראל, מבחינת חוסנה הלאומי של המדינה ומעמדה הבינלאומי. כל הדיבורים על "הכיבוש", על כך שאנו קולוניאליסטים הגוזלים את אדמתם של אחרים, מחלישים את חוסננו החברתי.

לא תהיה לנו תקומה אם נשכח שעימנו הצדק. ומבחינה בינלאומית, כאשר אנו מציגים את עצמנו ככובשים בארצנו, אנו מערערים את הצדקת עצם קיומנו, כפי שאנו נוכחים בקמפיין הדה־לגיטימציה לישראל. 

אני דוגל בפשרה טריטוריאלית, שנועדה להבטיח רוב יהודי מוצק במדינת ישראל. כאשר יגאל אלון הציג את תוכניתו, הוא פתח אותה בזכותנו על א"י ובזכותנו להשאיר בידינו חבלי א"י ששוחררו במלחמת מגן וחיוניים לביטחוננו, ורק מתוך נקודת הנחה זו הוא הציע לוותר על האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים. 

כאשר יצחק רבין המנוח הציע פשרה ברוח זו, העולם קיבל זאת כפשרה הוגנת וראויה. אך לאחר שברק, בהבל פיו, הציע נסיגה מלאה, לא זו בלבד שהוא לא קידם שלום אלא מתקפת טרור, הוא גם יצר מצב בינלאומי קשה, שבו כל הצעה שהיא פחות מנסיגה מלאה נתפסת כ"סרבנות".

הגישה היונית קיצונית, שמוביליה היום הם הרצוג וציפי לבני, ההולכים בדרכם של אהוד ברק ואולמרט, לא תקרב את השלום, אלא תרחיק אותו. היא לא תחזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל, אלא תחליש אותו. 

על ישראל להציב מחדש את הקווים האדומים החיוניים לקיומה, כבסיס לכל מו"מ. נכון, אין היום פרטנר לדרך הזאת, אך גם לנסיגה המלאה אין פרטנר. בסיטואציה זו, מן הראוי שנגבש את עמדתנו על פי האינטרס הישראלי האמיתי, ולא בניסיון לרצות בכל מחיר את הצד השני. יש לנהל בשום שכל את הסכסוך, כדי להנמיך את להבותיו ולאפשר תנאים שיקדמו שלום עתידי, שלום אמת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו