כולם ברחוב מזמזמים "שלג על עירי"

לכל מי שנולד וגדל בירושלים כמוני, יש זיכרונות למכביר על שלג. למעשה, הוא עובר כחוט השני לאורך כל השנים, מאז ילדותי הרחוקה בשכונת תל ארזה, כשבידיים קטנות ומצומקות עם כפפות מבד הצבנו איש שלג כשגזר תחוב לפיו ומגבעת של אבא על ראשו, וברקע שמענו את שאגות האריה בגן החיות התנ"כי שהיה עדיין סמוך לשם.

כנערים יצאנו בשלג לנשום את האוויר הקר והחודר לעצמות ושוטטנו ברחוב יפו, שהיה מכוסה במעטה לבן.כל התנועה שבתה והמכוניות נתקעו בדרכים. מאוחר יותר במהלך השירות הצבאי בצנחנים, כשירושלים עדיין היתה חצויה, תפסנו את הקו העירוני והשקפנו קסומים ביופיים של מגדל דוד וחומות העיר העתיקה, שכמו נצבעו בידי צייר אמן בלבן צחור, וראינו את חיילי הלגיון מצידו השני של הגבול משתעשעים אף הם בשלג.

שנים לאחר מכן צעדתי ביום שלג קר במינוס של שתי מעלות עם ילדיי הרכים מביתנו אז בשכונת קטמון עד לגן סאקר, טיול של כמה קילומטרים, כדי להתגלגל על המרבד הלבן, להשתולל וליידות כדורי שלג ולהנציח את החיזיון המיוחד הזה במצלמות של פעם. שנים לפני שמישהו חלם שנצלם ישירות מהאייפון.

בחורף שעבר, בהגיע הסופה הגדולה, יצאתי מהבית המוסק במבשרת ציון ובוססתי ברגל עם הנכדים בתוך השלג הצח. צפינו בנוף המדהים שניבט מסביב, על עין כרם ומנזריה והסכר שהמים בתוכו קפאו, על מוצא ובית זית ועל כביש ירושלים־תל אביב שנסגר לתנועה אחרי שעשרות מכוניות נתקעו לאורכו.

עכשיו, כשהחזאים מבטיחים לנו שהיום שוב יירד שלג, ובהלת השלג גרמה לכך שכל המצרכים "נשאבו" מהמרכולים כמעט כמו בימי הצנע של דב יוסף, אני נזכר באופן טבעי בשירה הנפלא של נעמי שמר "שלג על עירי". אני מזמזם לתומי "שלג על עירי, והלילה הקר, מארצות החום לי יביא תמר", ומתפלל שהקור העז והרוחות החזקות שכבר מנשבות יביאו שלג, אבל שלא יהיו שוב הפסקות חשמל כמו אשתקד. משום שאז הקור מצמית, הרגליים קפואות, הגינה נהרסת והכיף מתפוגג.