"האחים" מתקדמים, בקצב שלהם

מי שעוקב אחר העולם הערבי עשוי להיזכר היום במה שהתרחש באלג'יריה בשלהי 1991, כאשר למחרת הבחירות לפרלמנט, שבהן ניצחו האיסלאמיסטים, התערב הצבא והפסיק את ההליך הדמוקרטי. ההמשך באלג'יריה ידוע: מלחמת אזרחים, שארכה קצת פחות מעשור ונהרגו בה 100 אלף אזרחים.

אבל במצרים צפוי לנו תסריט שונה. האחים המוסלמים לא צריכים לפתוח במערכה מזוינת: לאיסלאמיסטים המצרים יש היום גם כוח אלקטורלי, גם יכולת ארגון יעילה, גם תלות רבת שנים מצד האוכלוסייה הנזקקת, וגם - וזה הבדל עיקרי לעומת אלג'יריה של אז - קשרים עם בירות מערביות חשובות בעולם, לרבות החשובה ביותר: וושינגטון, זו של אובאמה, שוויתרה על מובארק בפברואר 2011 כאילו היה ממחטה משומשת. ב-1991 רעד העולם ממחשבה על איסלאמיסטים המשתלטים על אלג'יריה. היום אותו עולם מוכן להעניק סיכוי לפונדמנטליסטים במצרים. לא רק מצרים השתנתה, גם העולם.

האחים המוסלמים הצליחו לגרוף את כל הקופה מאז מהפכת תחריר, ואולי בגלל זה הם הגיבו באופן שקט למחטף שעשתה המועצה הצבאית העליונה, ערב הבחירות לנשיאות. הצבא, למעשה, סירס את הנשיא החדש, שיהיה כנראה נציג תנועת האחים, מוחמד מורסי. באמצעות החלטה של בית המשפט העליון לחוקה (שחבריו מונו על ידי מובארק) פוזר הפרלמנט, והצבא נטל לעצמו סמכויות נרחבות בתחום החקיקה והתקציב. הפיכה צבאית חוקתית, אם תרצו.

האחים המוסלמים במצרים החליטו, למרות המהלך, להיות ילדים טובים. הם גם יודעים למה. הרי הם אלה שהפרו את ההבנות שהיו בינם לבין הצבא: למחרת המהפכה כרתו הצבא והאחים ברית מאוד לא טבעית במטרה לגנוב את המהפכה מצעירי תחריר. העימות ביניהם היה שאלה של זמן. הצבא איפשר לאחים להצטרף לא רק לגל המחאה (מעט באיחור) אלא למשחק הפוליטי. האחים מצידם היו צריכים להסתפק רק בחלק מהעוגה.

אלא שעם האוכל בא התיאבון. האחים, שהבטיחו תחילה כי לא יעמידו מועמד לבחירות לנשיאות, השתלטו בקלילות על הפרלמנט, ויחד עם הסלפים זכו ב-70 אחוזים מהמושבים. הם גם השתלטו על המועצה, שהיתה אמורה לנסח את החוקה החדשה. גם בנשיאות הם חשקו. יש גבול למה שהצבא היה מוכן להסכים לו.

האחים המוסלמים רצו יותר מדי, מהר מדי. הם בסופו של דבר יקבלו את מה שהם רוצים במצרים החדשה, אבל לאט יותר. גם הם עשו טעויות. מכאן הנאום המאוד מתון של מי שכבר הכתיר עצמו כנשיא, מוחמד מורסי. האחים לא הצליחו עדיין להרגיע את האינטלקטואלים במצרים, את הנשים ובעיקר את הקופטים הלחוצים. עד לבחירות החוזרות לפרלמנט הם ימשיכו להעביר לכולם מסרים מרגיעים.

ההשתלטות החוקתית של האחים על מצרים היא עניין של זמן. לצבא יש אמנם הרבה כוח, אבל לאחים יש כוח מסוג אחר: יש להם את הרחוב ויש להם את אללה. מ-1928 הם ממתינים לרגע ההשתלטות. הם המתינו כל כך הרבה זמן. מה יהיה אם ימתינו עוד כמה חודשים או שנים? דבר אחד בטוח: רגוע זה לא הולך להיות. אנחנו אולי לא באלג'יריה, אבל ודאי גם לא בשווייץ.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו