ספק אם מישהו שחי בישראל הופתע אתמול מדו"ח מבקר המדינה על המשט הטורקי. התקלות, הטעויות, החפיפניקיות - כל אלה סוקרו בהרחבה, בזמן אמת, ונבחנו על ידי ועדות חקירה ובדיקה פנימיות וחיצוניות. כבר לפני שנתיים ידענו שלא נאסף מודיעין, שלא נשקלו חלופות, שלא נערכנו לשימוש בכוח מאסיבי, שלא היו דיונים מספקים ולא עבודת מטה ראויה. זה עלה באופן מצומצם מהדו"ח הפנים-צה"לי של גיורא איילנד, בצורה מפורטת יותר מהדו"ח של ועדת טירקל, ומשלל ראיונות ופרסומים. מבקר המדינה אמנם מציג זאת באופן בהיר, אינטליגנטי ונגיש, אבל השורה התחתונה שלו - שמתפרסמת באיחור רב מדי - לא שונה בכלום ממה שכבר ידענו: ההשתלטות על המרמרה היתה כישלון. למי שממהר לבטל את הקביעה הזאת באמירה "הגיע להם" (לטורקים), מומלץ להזכיר: לא בתוצאה הזאת רצינו, את הצ'ק אנחנו פורעים מדי יום בסגר שבוטל לא בהחלטה מושכלת אלא באינסטינקט (מוצדק) שלאחר מעשה, וביחסים הקלוקלים-עד-סכנה עם טורקיה. בהגינותו, מודה המבקר שאפשר שגם תהליך תקין לא היה משנה את התוצאה; את האחריות הוא מניח במלואה לפתחו של הדרג המדיני, הפוקד, שנמנע מקיומו של הליך הכנה שלם. חלק מהפרשנים מיהרו אתמול למתוח קו ישר בין המשט לבין איראן. בין הדו"ח שנכתב על המרמרה לזה ש(אולי) ייכתב על תקיפת אתרי הגרעין. הם יכולים להירגע: נתניהו יודע היטב שתקיפה = מלחמה = חקירה, שבמרכזה יעמוד ראשו שלו; סביר שאת התענוג הזה הוא יבקש למנוע מעצמו. הדרך לעשות זאת עוברת בטיפול מדרגה ראשונה במחלות שורש מסוכנות שעולות מדו"חות המשט והמועצה לביטחון לאומי: דומיננטיות היתר של הצבא בקבלת ההחלטות, רפיסותו המוחלטת של הדרג המדיני (של המל"ל מול צה"ל; של משרד החוץ מול משרד הביטחון; של גורמי ההסברה הממשלתיים מול דובר צה"ל), הבחירה האוטומטית בשימוש בכוח על פני חלופות אחרות. על הכשלים האלה אין לראש הממשלה פטנט; כל קודמיו הבטיחו לשנות ולא קיימו. במובן הזה, שהוא החשוב באמת, מבקר המדינה לא העלה ולא הוריד. הדו"ח שפירסם לא ישנה סדרי עולם, וגם יורשו יידרש לאותם קלקולים ידועים בעקבות התקלות שיבואו. "חוכמת הבדיעבד", הזכיר אתמול השר בני בגין, בצטטו את אביו המנוח, "היא חוכמה, אבל היא גם בדיעבד"; דומה שעם סיום תפקידו לקה בה המבקר, וחבל: הוא מספר לנו הרבה מדי על מה שידענו, ולא עושה מספיק כדי לעזור לנו לוודא שזה לא יקרה שוב.
