אפילו אוסטרליה המרוחקת מאבדת אדישות. גם ביבשת שהביאה לעולם את המונח No worries ("אין דאגות") מתחילים לדאוג, ואף לאבד סבלנות. גם דעת הקהל האוסטרלית, הנראית מנותקת כל כך, תוהה מה עוד צריך לקרות כדי שאסד ילך. הוזמנתי השבוע למלבורן, מטעם קרן היסוד, לסידרת הרצאות. הרבה נושאים היו על הפרק: אביב העמים הערבי, תדמיתה של ישראל בעולם, ואפילו הרשת החברתית והפוליטיקה הישראלית. היה זמן לשאלות. כולן נעו סביב נושא אחד: עד מתי אסד ישרוד? הקהל, המאוד פרו-ישראלי כאן, לא הצליח להבין כיצד מובארק, בן עלי, קדאפי וסאלח נפרדו כל כך מהר מהשלטון, ואילו הקצב מדמשק ממשיך לשלוח באין מפריע את מרצחיו למשימות חיסול, תוך כדי התעלמות מנוכחות של משקיפים. סוריאליסטי בעולם שרוצה להיות גלובלי, אך כמה מציאותי בשכונה הקשה שלנו. אין תוכנית לעתיד המועצה הלאומית הסורית החליפה ראש ובחרה בפעיל כורדי, עבד אל-בסט סידה, לעמוד בראשה כדי להמשיך את המאבק במשטר. בתור כורדי, סידה יודע מהי אדישות עולמית. הכורדים, להבדיל מהפלשתינים, לא זכו אף פעם לאותה תשומת לב. עניין של אינטרסים? עניין של צביעות? עניין של יחסי ציבור נכונים? כל התשובות נכונות. האופוזיציה הסורית המפולגת חייבת היום, לפני הכל, להתאחד, אם היא רוצה להצליח. יש לה מטרה, אבל חסרים לה עדיין אמצעים - ובעיקר תוכנית לעתיד משותף. העתיד בסוריה ביום שאחרי אסד רחוק מלהיות ברור. המערב טרוד בכלכלת אירופה העולם מגמגם. קריסת כלכלות באירופה מדאיגה היום את העולם הרבה יותר מאשר זוועות באזורנו. איראן יכולה להמשיך בפרויקט הגרעין כמעט באין מפריע, אסד טובח באזרחיו, וחיזבאללה ממשיך לאיים ולהתחמש, ומול ציר הרשע הזה העולם מתקשה למצוא שפה משותפת. גרוע מזה, ממשל אובאמה מאפשר פתאום לרוסית לשוב לפרקים ולהיות שפה דומיננטית. רוסיה ממשיכה לשחק תפקיד מפתח במשבר הסורי. מוסקבה אמנם התקדמה צעד וכבר מוכנה לראות את אסד הולך, בתנאי שמדובר ברצון העם הסורי. שוב משחקים על זמן. הרוסים מבקשים לקיים דיון נוסף בסוגיה הסורית. אין להם בעיה של ארגון. החודש ייערך במוסקבה סבב נוסף בשיחות הגרעין האיראני. אפשר לשריין אותו אולם. דומה שהתוצאות בדיונים אלה צפויות להיות זהות, כך שניתן לשמר את התפאורה. מוסקבה, להזכירכם, כבר ניצלה פעמיים את זכות הווטו שלה כדי לבלום החלטות של מועצת הביטחון והליגה הערבית שביקשו לגנות את משטר הדיכוי של אסד. שני מעשי הטבח המזעזעים בתוך שבועיים הובילו את וושינגטון ואת השותפות שלה במערב לנסות להוביל לסנקציות נוספות, חמורות יותר, נגד דמשק, ואולי אפילו להתערבות צבאית. בלי הסכמה של רוסיה הדבר כמעט בלתי אפשרי. מוסקבה מצידה מתקשה לוותר על בעל הברית האחרון שלה במזרח התיכון, גם על חשבון חייהם של ילדים בחולה ובאל-קובייר, ומי יודע היכן עוד- אז נותרנו עם שתי חידות שדומה שעדיין אין להן תשובה: כיצד יש לנהוג מול משטר המרצחים בסוריה, וכיצד להשפיע על פוטין לשנות גישה. נתחיל בראשונה. העולם עדיין חושש מהתפרקותה של סוריה, על שלל מרכיבי האוכלוסייה שלה. התפרקות כזו יכולה להיות אלימה פי כמה מזו שיכולה להתרחש בלוב. גם ההשלכות האזוריות צפויות להיות חמורות יותר. אסד יודע שאנחנו יודעים את זה, וממשיך לשחק על אותו קלף. מעשי הטבח האחרונים האלה מחייבים את הקהילה הבינלאומית לקחת אותו סיכון. מוסקבה חזרה ל-1991 בעולם המודרני, הודות לרשתות החברתיות המאפשרות למעשי הזוועה להגיע לכל בית, אי אפשר עוד להיות אדיש ולהגיד "לא ידענו". מכאן שהשאלה צריכה להיות לא אם כדאי להפיל את אסד, אלא אם למילה "מוסר" עדיין תהיה משמעות ביחסים בינ"ל אם אסד יישאר בשלטון בדמשק. גם השאלה הרוסית אינה פשוטה כלל. מוסקבה, הודות לאסד, חשה פתאום שוב סובייטית, לראשונה מאז קריסת בריה"מ ב-1991. לפוטין יש כמובן אינטרסים משלו. מבחינתו, המשך התמיכה הגלויה באסד ואפילו בפטרון שלו בטהרן היא רק חלק מהמלחמה הקרה ששבה אלינו בלי שנרגיש. השחקנים אותם שחקנים, הם רק החליפו שם. ציר הרשע לא נעלם אף פעם. אסד הוא חלק בלתי נפרד ממנו. הנה סיבה מספקת מדוע אנחנו צריכים לקוות שהוא יארוז את המזוודת למוסקבה או לטהרן. בעולם נורמלי היינו ממליצים לו רק יעד אחד - כי גם טהרן אמורה להיות היום מקום מסוכן. בעולם נורמלי.
