"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

משמר הירדן: יום של חשבון נפש

,עודכן

הנוסע מצומת מחניים מזרחה אל גשר בנות יעקב עובר על פני קיבוץ מחניים, אחריו על פני מושב משמר הירדן ואחריו על פני קיבוץ גדות. משם, עוד לפני הירידה התלולה אל עבר הירדן, הכביש עובר בין מתקן של מקורות בצידו הדרומי לבין מצבת זיכרון גבוהה בתוך רחבה.

מצבת הזיכרון ניצבת במרכז שטח שהיתה בו פעם מושבה חקלאית יהודית משגשגת, שהוקמה בסוף המאה ה-19, היא משמר הירדן. המושבה הוקמה תחילה כחווה חקלאית, רק שנתיים אחרי הקמת ראש פינה השכנה, וכמה שנים אחר כך הפכה למושבה.

משמר הירדן הותקפה על ידי הצבא הסורי במלחמת השחרור, והגנתה התבססה בעיקר על תושביה שתוגברו בקומץ מגינים שהגיעו אליה. אף שהיו אלה אזרחים חמושים בנשק דל שעמדו מול צבא סדיר, עלה בידם להדוף התקפה ב-6 ביוני 1948, אבל מול ההתקפה השנייה, שבוצעה היום לפני 64 שנים, עמדו המגינים המותשים בידיים כמעט ריקות, ולא הצליחו למנוע את כיבוש המקום על ידי הצבא הסורי. הסורים הרגו במהלך הקרב, וגם אחרי הכניעה, 14 אנשים. הם לקחו בשבי את כל השאר, שהועברו לסוריה, והחריבו את המקום עד היסוד. הם לא השאירו במקום אבן על אבן - פשוטו כמשמעו. כל המטייל שם כיום חייב להתאמץ כדי להבין מהשילוט היכן עמדו הבתים - ממש לא נותרה כל עדות שהיה שם יישוב יהודי פעיל במשך 66 שנים.

הסורים אמנם נסוגו ממשמר הירדן בסוף המלחמה במסגרת הסכמי שביתת הנשק, אך הם המשיכו למנוע מישראל לממש את ריבונותה על השטח, תוך כדי ניצול השליטה המוחלטת שלהם על השטח באש שירו משיפולי רמת הגולן, עד שגורשו משם במלחמת ששת הימים.

הן לפני ההתקפה הראשונה, וביתר שאת בין שתי ההתקפות, זעקו המגינים לסיוע וביקשו לקבל את גדוד 23 של חטיבת כרמלי, שהוקצה לצורך ההגנה על היישוב. ואולם הגדוד עוכב על ידי מפקדת חטיבת עודד, שהיתה אחראית על הגיזרה. התגבורת עוכבה מסיבות פוליטיות, וזאת משום שתושבי משמר הירדן היו רוויזיוניסטים. כוחות ההגנה אף עצרו תגבורת של האצ"ל שנשלחה להציל את היישוב בראש פינה, ומנעו ממנה להגיע למשמר הירדן בזמן.

סיפור משמר הירדן מחייב אותנו דווקא היום לחשבון נפש כפול:

הראשון - בתוכנו. משמר הירדן היא תמרור אזהרה. מה שהביא לנפילתה היה שנאת אחים על רקע פוליטי. חלילה לנו מלהגיע למצב שבו סיפור משמר הירדן יהיה רק משל לגורלה של מדינת ישראל.

השני - מול הסורים. אנו רואים מה מעוללים כוחות הצבא הסורי בכל יום לאזרחי סוריה שעומדים מולם כמעט בידיים ריקות. אנו עדים להבטחות שלטוניות להפסקת הטבח שמופרות מייד לאחר שניתנו. כאשר מבינים שהתנהגות כזו היא חלק מתרבות השלטון של שכנינו, אסור לנו להחזיר את הגלגל לאחור ואסור לאפשר להם להחזיק ברמת הגולן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר