דני מזרחי היה חייל בפלוגה ב' בגדוד 13 של חטיבת גולני. ב-6 ביוני 1982, ביומה הראשון של מלחמת לבנון, נקראו דני וחבריו לסייע ללוחמי שריון שנקלעו למארב של כוחות סוריים. דני נלחם כדי לחלץ את הטנקיסטים שאותם לא הכיר - ושילם על כך בחייו. בגיל 21 הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. אך למרות הגבורה וחירוף הנפש שהפגין דני, מעטים בלבד שמעו את שמו. בימים אלה מלאו 30 שנה למבצע שלום הגליל, שהפך ברבות השנים למלחמת לבנון הראשונה. 670 קצינים וחיילים קיפחו את חייהם במלחמה ההיא, ולא פחות מ-1,216 חללים נפלו עד שהחייל הישראלי האחרון יצא מלבנון בשנת 2000. ובכל זאת, ההקרבה של אלפי החיילים והמפקדים, הגבורה העילאית שהפגינו בקרבות מול צבא סוריה וכוחות אש"ף, וסיפוריהם האישיים המרגשים והכואבים כאחד - נעלמו כמעט כלא היו. השם הרע שיצא למלחמת לבנון הראשונה מעיב על הניסיון לזכור ולהתייחד עם קציני צה"ל וחייליו באותה מלחמה, שהפגינו הרואיות כפי שעשו הדורות שקדמו להם בכל אחת ממלחמות ישראל. רק בגלל המחלוקת הפוליטית סביב מלחמת לבנון נדחקו לקרן זווית סיפוריהם של האנשים הפשוטים והאמיצים שיצאו לקרב ושחלקם לא שבו ממנו. יש לזכור שהוויכוח בעניין המלחמה התחדד ככל שצה"ל שקע והלך בבוץ הלבנוני - ובמיוחד אחרי הטבח בסברה ובשתילה - אבל ההחלטה לצאת למבצע התקבלה בקונצנזוס אחרי חודשים ארוכים של הפגזות על יישובי הצפון. ואכן החיילים שיצאו אז לקרב האמינו כי המבצע שאליו הם יוצאים אינו שונה מכל מלחמת אין-ברירה בתולדות ישראל, וכי הוא חיוני להגנה על הבית. כפי שאפשר ללמוד מסיפורו של מזרחי ז"ל, הסולידריות בין לוחמים שכלל לא הכירו זה את זה - עד כדי נכונות לחרף את נפשם - עמדה אף היא ברקע הישגים רבים במלחמה. בזמן שהתקשורת ודעת הקהל עסקו במה שידע או לא ידע אז בגין, בתוכנית "אורנים גדול" או "אורנים קטן" שהגו אריאל שרון ורפאל איתן ובדיוני ועדת כהן - הקצינים והחיילים בשטח עשו את המוטל עליהם: הם התקדמו בנחישות בביצוע המשימות, טיהרו את קיני המחבלים לאורך החוף ובהר וחירפו את נפשם בקרבות מפרכים כדי לשים קץ לירי על הגליל. לא פחות מ-10,000 חמושים פלשתינים וחיילים סורים נהרגו במלחמה, ומפקדת אש"ף נאלצה לברוח מביירות - פועל יוצא של הלחימה היומיומית, אורך הרוח וההתמדה של החיילים. מי שחזר מלבנון סיפר על עשרות קילומטרים שגמא ברגל, על מארבים ופשיטות לאורך היום והלילה ועל קרבות קשים ומפרכים, שלא נפלו מהקרבות המפורסמים של מלחמת ששת הימים או של מלחמת יום הכיפורים. הקרבות בדאמור, בביירות, בשמלאן, במתא, בסיל, בקבר שמון וכמובן המערכה על הבופור - כל אלה זימנו ללוחמים אתגרים עצומים, והם יכלו להם. היה זה אפוא חוסר הפופולריות של המלחמה ושל מחולליה שגרם למורשת הקרב המפוארת הזאת להישכח. זה הזמן לשנות כיוון. ישראל חייבת להנציח את המפקדים והחיילים של מלחמת לבנון הראשונה ולהתגאות בהם. המחלוקות הפוליטיות לא יכולות לטשטש את מה שהזכירו לנו מאות אלפי הישראלים, שיצאו לרחובות בקיץ שעבר, לגבי חשיבות הסולידריות. כעת, כשישראל ניצבת שוב בפני בחירה גורלית לנוכח האיומים עליה, חיוני יותר מתמיד להתעלות מעל לוויכוח ההיסטורי ולזכור את האנשים. זה מגיע להם - ולכולנו. הכותב הוא ראש המועצה האזורית הגלבוע, שירת כמפקד פלוגה במלחמת לבנון הראשונה