כן, הישג ישראלי

מי שמחפש פלטפורמות ידידותיות לישראל לא הולך למוסדות בינלאומיים. בעיקר מומלץ לו להתרחק ממטות האו"ם בניו יורק ובז'נבה. ובימים שבהם אפילו וטו אמריקני - רשת ביטחון לישראל אם תרצו - לא נתפס, כך הסבירו לנו בעת האחרונה, כברור מאליו, מותר בהחלט להיות שבע רצון מהכישלון הדיפלומטי הפלשתיני להכרה בסיום הסכסוך/כיבוש בדרך שבה בחרה הרשות.

שוב גילינו שב"מאני טיים" אפשר לסמוך על ארה"ב ועל אוסטרליה, וגם שאנחנו לא לגמרי לבד. בימים שבהם המערכת הפוליטית הישראלית נכנסה למערבולת בחירות, וכל יום חדש מביא עימו סערה חדשה, המערכות הממשלתיות דווקא מתפקדות, והן אפילו מצליחות לגלות אופקים ישנים/חדשים כמו אפריקה, שתרמה רבות להישג הדיפלומטי.

הימנעותה ברגע האחרון של רואנדה, ובעיקר של ניגריה, שנענו לפנייתו של רה"מ נתניהו, תרמה למפלה הפלשתינית והפכה, מי היה מאמין, וטו אמריקני למיותר. אגב, ההישג הישראלי שלשום בניו יורק כפול, מאחר שהווטו האמריקני היה צפוי לאחר שוושינגטון בחרה לסכל את המהלך הפלשתיני.

מובן שאפשר לראות את חצי הכוס הריקה בסיפור שלנו. אפשר לשים את הדגש על חוסר האמון או חוסר הרצון של הפלשתינים במו"מ ועל הבחירה שלהם במהלך חד־צדדי הנוגד את רוח אוסלו (למי שעוד זוכר). אפשר גם לראות באור שלילי את ההצבעה של שתי מדיניות האיחוד, לוקסמבורג וצרפת, שתמכו במהלך הפלשתיני. תפקידה של צרפת מדאיג עוד יותר מאחר שפאריס לא רק תמכה במהלך - היא אפילו עמלה עם אנשיו של אבו מאזן מאחורי הקלעים על הנוסח. צרפת אמנם ניסתה לרכך את היוזמה, דבר שהיה מעמיד את וושינגטון במבחן רציני עוד יותר ואולי אפילו משיג את הרוב המיוחל לפלשתינים, אלא שצרפת בחרה לתמוך בפלשתינים, גם אם אלה לא תמכו בהצעת הפשרה שלה. המגמה שאנחנו רואים כאן של הצרפתים אינה חיובית.

מדוע אבו מאזן סירב לקבל את הצעת הפשרה הצרפתית? הרי הפלשתינים היו יכולים לבחור נוסח מרוכך יותר, שבו הדגש היה על מו"מ כבסיס לכל יוזמה, היה אפשר גם לדבר על לו"ז המותנה יותר בהסכמות שני הצדדים, ובכלל לבחור במונחים פחות קשוחים וקצת יותר מקובלים. אך כמו קודמו לתפקיד, ערפאת, הוא בחר בגישה בלתי מתפשרת. האם עשה זאת כי הבין היטב שהוא הולך להפסד דיפלומטי, ולכן רצה להיראות כגיבור וליפול זקוף על הסוס כדי לזכות באהדת עמו?

יש מנגד הסבורים כי אבו מאזן לא חזה מפלה שכזו ולכן בחר שלא לשנות הנוסח, גם על חשבון וטו אמריקני שהיה מבודד את ארה"ב ומציב את הפלשתינים בתפקיד חייהם, הלוא הוא תפקיד הקורבן.

בשני המקרים המסקנה זהה ולא מעודדת לאלה המבקשים לראות את סוף הסכסוך הישראלי־פלשתיני: אבו מאזן, בכל אחת משתי האופציות שציינו, מציג עצמו כאחד שאינו באמת מעוניין בפשרה. במילים אחרות, כמו קודמו, גם אבו מאזן לא באמת רוצה מדינה. מדינה מבחינתו היא פשרה. עדיף לו להיזכר כגיבור שלא ויתר, מאשר לתמוך בפשרה שתוליד מדינה.

אבל, מן הסתם, כל זה רחוק מלהיות סוף הסיפור. אבו מאזן כבר מיהר להכריז כי הוא מצטרף לאמנת רומא כדי לתקוף את ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. הפלשתינים רק צריכים לזכור כי שם הרודפים יכולים מהר מאוד למצוא עצמם במחנה הנרדף.

בכלל, כל הדרמה של השבועות האחרונים, שהסתיימה בניצחון ישראלי במועצת הביטחון, רק מוכיחה בפעם המי יודע כמה שהפלשתינים לא חיפשו באמת את קידום המו"מ או לפסוע צעד גדול לעבר מדינה - אלא בחרו באופציית הפרובוקציה ובאופציית הקורבן. כמה חבל בסיפור הזה שהמטבח הצרפתי בחר דווקא במתכון שנעים לחך של צ'אד, רוסיה וסין ולא לזה של ארה"ב, אוסטרליה, ובריטניה שנמנעה. מהמטבח הצרפתי היינו מצפים ליותר.