התחושה לפני המשחק הייתה מוזרה. אי אפשר היה להרגיש בתכונה מיוחדת ברחוב לקראת הגמר במינכן. זה קשור גם או בעיקר לזהות הקבוצות שכשלו בחצי הגמר - ברצלונה וריאל מדריד. כולנו ציפינו לראות את הגמר הקלאסי בין שתי האימפריות הספרדיות ומעט אנשים, אם בכלל, האמינו שבאיירן וצ'לסי מסוגלות לגבור על הקבוצה הגדולה של מוריניו ועל הפלא מקטלוניה. יחסי הכוחות המוקדמים הצביעו על עדיפות מסוימת לגרמנים. מעבר לעובדה שהמשחק נערך באצטדיונה הביתי, צריך לזכור שבאיירן היא קבוצה מעוטרת יותר ובעלת מסורת מפוארת יותר, שהייתה מעורבת במאבק על תואר האליפות בארצה עד שלבי הסיום, בניגוד לצ'לסי שעברה את אחת העונות הגרועות בעידן אברמוביץ'. יחד עם זה צריך לציין שמאז שדי מתיאו קיבל את הקבוצה היא עלתה על מסלול ההצלחות. צורת המשחק תאמה להערכות המוקדמות. ראינו שליטה מוחלטת של המקומיים, כאשר צ'לסי עסוקה בעיקר בהתגוננות. הגרמנים החזיקו יותר בכדור ויצרו לחץ רציף על ההגנה האנגלית באמצעות הרביעיה ההתקפית המסוכנת: ריברי, רובן, מולר וגומז. מנגד ראינו דלילות מאוד גדולה בהתקפת צ'לסי, שהסתמכה לחלוטין על היכולת של דרוגבה לרתק את ההגנה הגרמנית. אף שחקן מלבדו לא היה גורם במשחק מבחינה התקפית. לא מאטה,לא קאלו ובוודאי שלא בטרנד הצעיר בהופעת הבכורה שלו באירופה. למעשה קאלו ובטרנד עסקו בעיקר בעזרה לבוסינגווה וקול בסגירה על ריברי ורובן. גם למפארד הוא כבר לא אותו קשר אולטימטיבי שהתרגלנו לראות. ככל שנקפו הדקות ההתבצרות של צ'לסי הלכה וגברה בשאיפה לגרור את המשחק להארכה ופנדלים, בו בזמן שהגרמנים שולחים עוד ועוד שחקנים קדימה ובסופו של דבר זה המחסום נשבר עם השער של מולר, שניצל תגובה איטית של פטר צ'ך. די מתיאו, במהלך של יאוש, שלח לדשא את פרננדו טורס, במטרה להציל את המשחק, בעוד היינקס מוציא את מולר תמורת ואן בויטן ההגנתי יותר, כדי ל"הרוג" את המשחק. טורס,למרות העונה הרעה, הוסיף מעט מחץ להתקפה הכחולה, אבל אז באיום הראשון ובקרן הראשונה של צ'לסי, הגיע השער של דרוגבה, שטרף את כל הקלפים, כשגם במקרה הזה אי אפשר לנקות את השוער. באיירן, שכבר נגעה בגביע, עלתה להארכה במצב מנטלי לא פשוט. היא קיבלה מתנה גדולה מדרוגבה, אבל רובן ביזבז את זה בבעיטה לא מספיק טובה שצ'ך עצר. בסופו של דבר קיבלנו דרמה גדולה עם סיום מרתק ועם הגיבור של צ'לסי, דרוגבה, שהגשים את החלום לבוס שרואה סוף סוף את פרוייקט המיליארדים שלו מגיע לרגע השיא.
סוף סוף, צ'לסי
שלמה שרף
מגדולי מאמני הכדורגל בישראל. שיחק בצעירותו בהפועל כפ"ס, אבל התפרסם בעיקר בזכות הישגיו על הקווים. הוביל את מכבי חיפה לאליפות ראשונה בהיסטוריה (בסך הכול שלוש אליפויות), אימן את נבחרת ישראל במשך שמונה שנים, באחת התקופות המרגשות שלה ומשמש כבר 20 שנה כפרשן כדורגל, כולל בתוכנית "יציע העיתונות" בערוץ הספורט. שרף מחזיק גם בתואר המנהל המקצועי של בית"ר נס טוברוק, שידוע בזכות טיפוח כישרונות צעירים.