התסכול והפנייה שמאלה

אביגדור ליברמן משדר אותות מצוקה. גלי הנחקרים והפרשיות הכרוכים בישראל ביתנו כבר הפכו לצונאמי, שמאיים להטביע את המפלגה כולה. מרוב פרשיות, המילה "לכאורה" כבר נשחקה. מדובר בתעשייה שעל פי החשדות גילגלה מיליוני שקלים, כולל עמלות וטובות הנאה לפוליטיקאים ולבני משפחתם. קשה להאמין עד כמה השיטה היתה פשוטה, ועוד יותר קשה להבין על בסיס מה העריכו אותם עצורים וחשודים שהם לא ייתפסו. פתגם יהודי עתיק קובע כי לא לעולם חוסן וסוף גנב לתפיסה.

תסכולו הרב של ליברמן מקורו כנראה בתובנה שיקשה עליו מאוד לשכנע את הציבור הישראלי כי לא ידע או לא העריך שמתחת לאפו מתנהל מסחר ער בכספי ציבור. מפלגת ישראל ביתנו קמה ומתנהלת בצלמו ובדמותו של המנהיג הכל־יכול. אם יתברר שהוא ידע - מצב המפלגה בכי רע, ואם יתברר שלא ידע - אז הוא לא כל־יכול ומצביעי המפלגה לא יצביעו למנהיג תמים שעל גבו חרשו חורשים.

קו ההגנה הראשון של ליברמן היה בפנייה דרמטית שמאלה. מאיש ימין מובהק, שהיה אימת השמאל הישראלי, קיבלנו לפתע פתאום איש שמאל מרוכך, שמחזר אחרי ציפי לבני ויצחק הרצוג. התקווה היתה שהפנייה שמאלה תיתן למפלגתו הנחות בתקשורת ובדעת הקהל. התקווה לא התממשה, להוציא קומץ קטן ולא משפיע של עיתונאים שניסו לסנגר על הגילויים החמורים לכאורה.

קו ההגנה השני שאותו מאמץ ממש עכשיו אביגדור ליברמן הוא התבכיינות. קו הגנה דומה להפליא לזה שאימץ בשעתו אריה דרעי. ליברמן מבקש לדעת מדוע לא מחכים עם חשדות השחיתות החמורים במפלגתו עד לאחר הבחירות, כפי שהתבקש בתביעה האזרחית של עובד משק הבית בבית ראש הממשלה. צריך מידה רבה של דמיון להשוואה מופרכת בין תביעה אזרחית לחקירות בחשדות למעשים פליליים מהחמורים ביותר בספר החוקים.

אם יורשה לי, הריני מציע לליברמן לאמץ ומייד קו הגנה שלישי. לשכור את עורכי הדין הפליליים הטובים ביותר במדינת ישראל כדי להגן על חשודי ישראל ביתנו הידועים ואלה שעדיין לא ידועים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו