הבוקר מתכנסת קבוצת שרים בראשות בנימין נתניהו לטכס עצה כיצד להשביע את רעבונם של תושבי גבעת אולפנה בבית אל ולהותיר את כבשת בג"ץ שלמה. צרה צרורה. צריך לקוות כי רה"מ לא ילך שולל אחרי חמומי מוח וקלי דעת המבקשים להסדיר את הבעיה באיבחת חוק פזיז, שיעקוף את החלטת בג"ץ ויאפשר למתנחלים להישאר במקום כאילו לא אירע דבר. עקיפת בג"ץ - חוק ההסדרה היא נקראת בפי האחיתופלים המצדדים בה - לא זו בלבד שתכרסם במעמד בית המשפט העליון, אלא תפגע בשארית שמה הטוב של ישראל ברחבי העולם הדמוקרטי. יריב לוין ויעקב (כצל'ה) כץ אינם מבינים, או מעמידים פנים שאינם מבינים, מה הנזק שהם גורמים לישראל בהציגם את בג"ץ כסניף של מרצ. גדול סניגוריה, המשפטן אלן דרשוביץ', הסביר לא מכבר בהרצאה בתל אביב כי בית המשפט העליון הוא גם הנכס העליון (וכמעט היחיד) של ישראל בדעת הקהל בארצות שתמיכתן בה כה גורלית. לכרסם? להרוס? לשחוק? בגלל כמה עשרות מתנחלים? חוק כזה הוא אובדן שיקול הדעת הלאומי. עם זאת, חובה למצוא פתרון שיישא חן בעיני כולם, או שלא יישא חן בעיני כולם אבל יהיה המאוזן שבכולם. במוסף השבועי של עיתון זה הבאתי רעיון אחד מני רבים: הממשלה תקנה מהמתנחלים בגבעת אולפנה - אנשים הגונים ונשואי פנים ושומרי חוק - כל זכות קניין העומדת להם בבתים שבהם הם מתגוררים. היא תעשה כן בנדיבות. ייצא, אפוא, שגבעת אולפנה חוזרת במלואה לבעליה המקוריים. כפי שהממשלה מנהלת ביהודה ובשומרון שטחים ומתקנים ומבנים לא לה, היא תחזור ותעשה זאת בגבעת אולפנה. היות שלתושביה לא יישארו זכויות קניין, אבל הם יקבלו כסף רב, הם ישלמו שכר דירה לממשלה, שתצבור אותו עד שבית המשפט המחוזי הדן בתביעת הפלשתינים יחליט מי הבעלים. זאת אומרת, הן של הקרקע והן של המבנים. זו נקודה מכרעת: כפי שהממשלה אחראית לקרקע פרטית פלשתינית המצויה בתחומי יישובים עבריים ביהודה ובשומרון, היא תעשה כן גם בגבעת אולפנה, אף שזו אינה עוד רק אדמה כי אם גם מלט ובטון וטיח. בית המשפט המחוזי יכריע, ואחריו העליון במהלך הערעור. במקביל, תחליט הממשלה כי מעתה ואילך לא תניח להניח אפילו אריח אחד חדש על קרקע פרטית בשטחים. אריאל שרון גרם לאווירת האנרכיה בכך שבמערכותיו הפוליטיות קרא לנוער להתיישב על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. זה צריך להיגדע בעודו באיבו כדי שלא יצמחו לאחר מכן שכונות נרחבות עם אנשים ראויים כיושבי גבעת האולפנה. סביר להניח כי יש רעיונות נוספים. אולי יעילים יותר. הממשלה יכולה לברור לה אחד. בתנאי אחד: אין חוק הסדרה השם ללעג ולקלס את עליונות שלטון החוק.
