1. ערב חצאי גמר גביע המדינה התאים את עצמו לאווירה הכללית השוררת בימים אלה בכדורגל הישראלי. זה בא לידי ביטוי גם ביציעים וגם על כר הדשא. נכון שבמשחקי גביע חשוב לעבור שלב והדרך לא ממש חשובה. אבל המשחק בין הפועל ת"א לניר רמה"ש היה אחד החלשים שנראו אי פעם בחצאי הגמר. השעמום היה גדול, ולא מעט צופים שישבו לידי נרדמו במהלך המשחק. שתי הקבוצות שיחקו בצורה איטית, שקופה וללא שום מחץ ויצירת מצבי הבקעה. קצב המשחק היה מאכזב, לא ראינו שום רצון והתלהבות של אף אחת מהקבוצות. רמת השרון היתה עדיפה בפתיחה, והמגמה ההגנתית היתה טבעית מבחינת הבחורים של שייע פייגנבוים, אך הותירה תחושה שאם תספוג זה יהיה סוף הסיפור, כי הכלים ההתקפיים שלה מוגבלים. כבר בדקה הראשונה ראינו את חולשת ההתקפה של רמה"ש, כשדמיאנוביץ' המסורבל החמיץ ממצב ודאי. גם פציעתם של תומר סוויסה ושי אבוטבול פגמה ברמה והקהתה את המשחק, כי אלה שני השחקנים הבולטים בקבוצותיהם. כשנדמה היה שהסיכוי היחיד לכך שנראה שערים הוא בפנדלים שיפצו על השעמום הגדול, הגיע השער הראשון של עומר דמארי וגרם לרמת השרון להישבר. הפועל טיילה בהארכה בקלות לגמר ונהנתה מאיכות השחקנים העדיפה על פני הקבוצה הקטנה והסימפטית של מאיר יצחקי. כניסתו של טוטו תמוז יצרה בעיה קשה לרמת השרון, שההגנה שלה התפרקה ולא הצליחה להתמודד מולו ומול דמארי 2. מ.ס אשדוד היא אכזבה אחת גדולה. כולם ציפו לראות את הקבוצה של יוסי מזרחי תוססת יותר. האשדודים נראו במחצית השנייה כאילו הם לא מאמינים ביכולתם להשוות. שחקנים של אלישע לוי השתלטו על מרכז השדה והגיעו למספר רב של מצבים, שרק בדרך נס לא גרמו לניצחון בתוצאה אסטרונומית. יניב קטן היה השחקן המרכזי של המשחק. הוא כבש שער גדול שלא רואים כל יום ברגל החלשה לחיבורים של אופיר מרציאנו. זה היה המשחק הטוב ביותר של יניב קטן בעונה הנוכחית, וראינו עד כמה הניסיון והיכולת שלו חשובים למכבי חיפה. זה היה שער גדול של שחקן גדול, שהיה הבולט מבין כל השחקנים של ארבע הקבוצות בחצי הגמר. אלישע לוי העלה מערך נסוג עם חלוץ בודד, מוחמד גאדיר, שאינו מתאים לעמדה הזאת. קבוצה כמו מכבי חיפה לא יכולה לבוא למשחק כזה עם חלוץ אחד. בסופו של ערב קיבלנו את הגמר האולטימטיבי עם שתי הקבוצות שירצו לנחם את עצמן בזכייה בגביע שתציל את העונה עבורן.
