זכותנו לא לחיות במאפרה

כלשון הקלישאה, אני מוכן להילחם ולעלות על בריקדות על זכותם של המעשנים לעשן, אבל באותה נשימה אני משוכנע בזכותנו, הלא מעשנים (ואנו הרוב), לא להפוך למאפרות מהלכות כשאנו נמצאים במקומות ציבוריים.

כן, נמאס לנו, הלא מעשנים, להיות מעושנים בכפייה, שזה הביטוי המדויק ביותר מהביטוי השגור - "מעשנים פסיביים". נמאס לנו גם, המעשנים בכפייה, להרגיש מעושנים - כלומר נושמים סיגריות, מדיפים ריח סיגריות ועשן - אף על פי שלא עישנו בעצמנו אפילו סיגריה אחת מעולם.

מאסנו, אנחנו המעושנים בכפייה, גם ממקומות ציבוריים - כולל עדיין, למרות החוק, חלק מהמסעדות ומבתי הקפה בתל אביב - שבהם הדרך היחידה לא לסבול מהסיגריות שאופפות אותך היא לנטוש את המקום.

ואולם יש מקומות ציבוריים שאנחנו, הלא מעשנים, לא יכולים, לא מוכנים או לא רוצים לנטוש, למשל, בריכות שחייה, אולמות אירועים, בתי כנסת, כנסיות ומסגדים, משרדי ממשלה, הופעות המוניות, מוניות, תחנות אוטובוס מקורות ותחנות רכבת ורציפיהן. בצדק רב בכל המקומות האלה נאסר מעתה לעשן, למעט במקומות שיוקצו לכך בחלק מהמקרים.

על פי נתוני האגודה למלחמה בסרטן, מתים בישראל מדי שנה כ-10,000 בני אדם בשל מחלות שנגרמו מהעישון. על פי הנתונים הללו, כ-1,500 מתוכם הם מעשנים פסיביים שנפגעו משאיפת העשן במקומות ציבוריים ובבתים הפרטיים. כמו כן לפי מחקרים, הסיכון של מעשן פסיבי ללקות בסרטן גבוה יותר בכ-20 אחוז מאדם שלא חשוף לעישון. בנוסף, למעשנות פסיביות בהריון יש אפילו סיכון מוגבר ללידה של תינוקות בעלי מומים קשים. נתונים אלה בפני עצמם מצדיקים את התקנות החדשות שהתקבלו אתמול.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו