מהלכים אימים על הציבור

הספורט הלאומי, להלך אימים על הציבור ולדכא אותו, פשוט מרתיח. ולא, אני לא מתכוונת להקשר הישראלי־פלשתיני. אני מתכוונת ל"מצב האומה". ההצפה במידע ובעדויות על כמה רע פה. כמה הכל יקר. כמה הצעירים לא יכולים להסתדר כאן. כמה המילקי של הגרמנים זול יותר. והבריאות - כמובן, מצב הבריאות ב"קריסה", ב"מחסור חמור", פשוט "אסון". "קשה הכבד אווז" טבעו הגששים, ואני מציעה, כשאת שומעת מילים, בידקי את האג'נדה של אומרם. לפעמים הכל פוליטיקה.

במחצית השנה האחרונה נדרשתי פעמיים, שלא ברצוני, לפגישה חזיתית עם מערכת הבריאות. קודם וולפסון. אני לא מתה על חדר המיון של וולפסון, אבל עובדתית - הפציינט "שלי" קיבל מייד מיטה, נבדק, אובחן כמי שחווה אירוע לבבי קל ונקלט במהירות במחלקה המצוינת לטיפול נמרץ לב.

לפני שבועות ספורים, בילינסון. חדר המיון חדש, חדיש ומחודש. בינלאומי. תור מסודר. המטופלים זוכים לפרטיות. כל הבדיקות, לרבות צילומי רנטגן וסיטי, נערכו בתוך שעות: בלט דיסק. הציעו לבחור בין אשפוז לטיפול בבית. בחרנו בבית וזכינו לשירות אחות שמגיעה הביתה להזריק נגד כאבים.

כמו כל אחד במדינה הזו, אנחנו חברים בקופת חולים. השירות לא עלה לנו פרוטה כיוון שהגענו עם מכתב מהרופא. יכולנו רק לברך על כך שאנחנו לא נמצאים למשל בבריטניה, שם הראה אתמול ה"דיילי מייל" את הבושה הלאומית: פציינטים מיואשים ממתינים בחשיכה ובקור של הבוקר בתור ארוך כדי להיכנס למרפאה.

ויכולנו לשמוח שאנחנו לא נדרשים לחדר מיון בארה"ב, שגם בה, ככל שידיעתי משגת, להיות חולה זה לא להיט. וסיכוי סביר שלא היינו זוכים שם לשירות טוב יותר, חרף העובדה שארה"ב מוציאה כמעט 18% מהתמ"ג שלה, כפליים מהממוצע ב־OECD, על שירותי בריאות. יעידו על כך לא פחות מ־56 מיליון אמריקנים, כ־20% מהאוכלוסייה, שמתקשים לממן לעצמם טיפולי בריאות.

מהלכי האימים אוהבים לערוך השוואה בין ישראל למדינות ה־OECD, שממנה עולה כי ישראל נמצאת בפיגור רב. כמובן שמדד המיגון לבתי חולים לא נמצא בין הפרמטרים הנבדקים, שכן מדינות ה־OECD אינן נדרשות לו. וכך, ההשקעה בהיקף של מאות מיליונים שמשקיעה ישראל בביטחוננו שעה שנדרש טיפול רפואי בשעת חירום, לא נספרת. וגם העובדה שהישראלים, בהשוואה, חיים יותר שנים, לא מסתדרת עם התזה.

ודאי שלא הכל טוב. יש הרבה מאוד לשפר. אבל לפעמים כדאי להסתכל על החצי המלא של הכוס.