הדבר היחיד שאין להטיל בו ספק בכל הנוגע לעימות בין ראשי המוסד והשב"כ לשעבר ובין ההנהגה הנבחרת, בכל הנוגע לאיראן, הוא שהוויכוח הפומבי טומן בחובו מימד בעל פוטנציאל הרסני לדמוקרטיה.
מאיר דגן, אדם אינטליגנטי, רגיש ולוחם עתיר זכויות, מוביל כעת תנועה לשינוי שיטת הממשל. הנושא חשוב ונחוץ, ולא זה המקום לדון בו. אך תמוה שדווקא דגן מתעלם מאחד המרכיבים הבסיסיים בכל שיטת משטר דמוקרטית, תהיה אשר תהיה - המושג הבריטי "כללי המשחק". במסגרת כללי המשחק ראשי ארגוני הביטחון והמודיעין מחזיקים בידם עוצמה אדירה, ואולם העוצמה ממותנת, בין השאר, על ידי ההכרה בכך שהכוח שצברו אינו שייך להם. הם אינם עצמאיים לפעול לפי ראות עיניהם, אלא ברשות ובסמכות השלטון הנבחר על ידי הציבור. זה נכון בעודם בתפקיד, וזה נכון גם לאחר מכן, משום שהידע שצברו משמעותו כוח (כל הזכויות: מישל פוקו).
דגן מביא להגנתו טיעון טכני: הוא "אזרח פרטי". ואולם ניסיונותיו לעצור מדיניות ממשלתית - אם יש כזו - אינם באמת ניסיונות של "אזרח פרטי" אלא של "ראש המוסד היוצא", תואר הטומן בחובו אחריות כבדה, ולא רק בהקשרי ביטחון ומודיעין, המחייבת יכולת איפוק גם במהלך התפקיד, וגם לאחר תומו.
ישראל היא דמוקרטיה מבוססת, והאפשרות של הפיכה צבאית אינה עולה על הדעת. ואולם לו היינו קוראים על מדינה אפריקנית שבה ראש ארגון הביון היוצא מאשים ללא הרף את ההנהגה בהפקרת עתיד המדינה, היינו משוכנעים כי לפנינו סממני הפיכה. זו ההשראה הנחוצה כדי להבין מדוע הגישה של דגן מסוכנת. כלומר, לא משום שהוא טועה - ייתכן שדעותיו נכונות. אלא מפני שלאחר שכבר השלים את זכותו הדמוקרטית - להשמיע את דעתו - הוא לא מסתפק בכך, ומתעקש להכריח ממשלה נבחרת לקבל את דעתו הפרטית.
יאמרו התומכים בפעילותו כי דבריו הם בגדר ביקורת, פעולה דמוקרטית לגיטימית ואף נחוצה, ודאי ההפך מהמרדה. ואמנם ההבדל הוא דק, אך אכזרי. לא במקרה "כללי המשחק" הם כללים ולא חוקים - יש בהם גמישות. מתוך הגמישות הזאת זכותם, ואף חובתם, של הבכירים שפרשו אך לא מזמן מתפקידם להביע את דעתם. במסגרת אותם כללי משחק יש לתקשורת ולדעת הקהל השפעה רבה, ואם דגן סבור כי הממשלה מובילה לאסון ועמדתו אינה נענית בהקשבת המנהיגים, זכותו לגייס את דעת הקהל כדי להשפיע על ההנהגה.
ואולם להתראיין, פעם או פעמיים או שלוש, זה דבר אחד, ולנהל קמפיין אינטנסיבי, בארץ ובעולם, המבקש לעצור מדיניות של ההנהגה הנבחרת, כשמסביבך הילת ראשות המוסד, זה דבר אחר. איזה דבר? התיאור המדויק להתנהלותו הגיע דווקא מפיו של דיסקין - משיחית. וזאת משום שמשיחי פירושו, בין השאר, אדם שמאמין שהפתרון לגאולה נמצא בידיו, והוא מוכן לעשות הכל כדי לממשו.
מה שמקשה עלינו לזהות את הליקוי הדמוקרטי בדפוס הפעולה של דגן נעוץ בכך שהוא מציע עמדה שנתפסת "הומנית" יותר, כזו הקוראת למניעת מלחמה. ואולם עיצרו לרגע וחישבו על מצב שונה. דגן קורא לממשלה, ברחבי הארץ והעולם, לכבוש את עזה משום שארגוני הטרור, למיטב ידיעתו, מתעצמים בחסות הרגיעה, ולהבנתו המנהיגים חוששים לטפל בבעיה מפני שהם חרדים מדעת הקהל; בתגובה לנאומיו מריעים ההמונים לגיבור שאומר את האמת, וקוראים לממשלה לבצע את דבריו! הוא הרי יודע על מה הוא סח: הוא מר ביטחון.
אפשר להניח בוודאות שבמקרה כזה רוב המאמרים בעיתונות היו מגנים אותו על השימוש המסוכן בהילתו הביטחונית.
אני מאמין לדגן שהוא מבקש להציל אותנו מאסון כלקח שהפיק ממלחמת יום הכיפורים. ואולם מעבר לכך שאחד הלקחים הוא לא להינעל על קונספציה, אסור לו לשכוח שביטחון המדינה אינו נשען רק על הכרעות צבאיות, אלא גם על הפנמת המימד הדמוקרטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו