הנוכחות שלהם, של אנשי חברת האחזקה, הורגשה כבר משעות הבוקר של יום האתמול. יחד עם תולי הדגלים ומותחי שרשראות הגדילים שמפציעים מייד אחרי פסח וצובעים את הרחובות והצמתים בכחול ולבן, הם שם כדי לנקות ולהכין. כל עיר והמיקום שלה, כל מועצה, קיבוץ או מושב עם ה"מצבה" שלו. נקודת ציון שכולם מכירים בסגנון ה"קח שמאלה אחרי המצבה", ופעם בשנה למשך 24 שעות היא מזמנת אליה התכנסות מהסוג הכואב והמעצים גם יחד. התכנסות של שתיקות ובכי חרישי, ונחמה וגעגוע. מצבה גדולה יותר או פחות, עם רשימת שמות החקוקים בה שהתארכה והלכה עם השנים. והיא מתחילה בשמואל, ושמעון ואליהו וגם ניסים, ומסתיימת בניצן, ויותם, ורועי וגם סרגיי. ויש וברשימה שכזו מתנוססת קרן אחת או הילה, והעיניים משתהות עוד שניות אחדות לוודא את מנגינת השם העדין והנשי בין כל שמות החללים. הם ממרקים עם צינורות קיטור את המצבות הגדולות שלמרגלותיהן יונחו זרים רבים, מבריקים את לוחות הברזל שעליהם צרובים השמות, משקים את הוורדים הלבנים ואת הקמליות הוורודות, ואת פרחי הדלפיניום הסגולים שעומדים זקופים ומתוחים כמו מסדר שעובר לדום. אחר כך גם יתיזו עליהם מים, וברק של רסיסי טל מלאכותי יתנוסס עליהם. הכל מוכן, ונקי ובוהק, ואורחים - אין. רק זכר דמותם, וחיוכם, והשיר שאהבו, והמילים האחרונות שאמרו. וריח גופם, וגלגול צחוקם ושלל התוכניות לעתיד שהיו להם והתנפצו באחת. המוני מצבות שכאילו לובשות חג, ואורחים - אין. רק הורים קמוטי פנים ושפופי גב, ואלמנות ששיקמו את חייהן, אולי, ויתומים שבגרו ולמדו על בשרם כמה החיים חזקים מהמוות. ובכל זאת. "עכשיו הם נזכרו לנקות? מעניין למה-" יפלוט לעברם המתבגר חריף המחשבה והלשון, שבטוח, כדרכם של מתבגרים, שהוא יודע ומבין הכל. "אבל גם אנחנו, כולנו, נזכרים עכשיו", אני עונה לו חרישית. "זה זמן זיכרון. תהיה צפירה ואתה תלבש לבן, והרדיו יחריש והטלוויזיה תכווץ לנו את הבטן והקניון יידום, ואז כולנו ניזכר. ונזכור. לפחות פעם בשנה. כי הגיע זמן זיכרון".