עיזאת נאפסו בלי אמיל זולא

בימים אלה מלאו 25 שנה לחשיפתה של פרשת עיזאת נאפסו לציבור; אחת הפרשות שהיינו מעדיפים לשכוח, אבל קשה. לא רצינו להאמין שדבר כזה יכול לקרות אצלנו, אבל כשהשב"כ הודה בעלילה, נאלצו גם הספקנים להרכין את ראשם ולקוות שזו פרשה ייחודית ונדירה. לקוות ולא להיות משוכנעים בכך.

נאפסו חי בכפר הצ'רקסי כמא. הוא לא הפך לקורבן מקצועי והוא ממעט להתראיין על סיפורו המצמרר. באמצע שנות ה-70 התגייס לצה"ל, שירת בפיקוד הצפון ומשם הגיע לקורס קצינים. כקצין צעיר הוא קיבל את תפקיד ראש לשכת קצין אג"ם בבירנית, וכאשר הוקמה היק"ל (יחידת הקישור ללבנון) הוא הצטרף אליה בשל הקשרים שפיתח עם תושבי דרום לבנון. כמפעיל סוכנים, יצר קשר עם לבנוני בשם אבו קאסם. לימים התברר כי האיש היה סוכן כפול, והוא זה שהעליל על הקצין הצעיר כי יצר קשרים עם פת"ח וכי ריגל למען הארגון.

סגן נאפסו השתחרר מן השירות הצבאי ב-1979, חזר לכפרו ונשא לאישה את סיהאם. חודש אחר כך, בינואר 1980, נקש על דלתו ידיד מן השירות הצבאי המשותף. הקצין ביקש ממנו להצטרף למבצע בגבול לבנון, ועיזאת לא היסס, לא ביקש צו גיוס והצטרף לידידו. בדרך, בטבריה, יירטו אותו אנשי השב"כ, העבירו אותו למלון בחיפה, והודיעו לו כי הוא חשוד בריגול ובסיוע לאויב. לעיזאת היה נראה הדבר כה הזוי עד כי היה משוכנע שבתוך שעות מעטות יוכל להפריך את העלילה הזו, ולשוב הביתה. הוא סמך על המערכת, אבל טעה.

חוקרי השב"כ אימצו את גירסתו של אבו קאסם, ולא את הסבריו של נאפסו. החקירה הועברה למתקן של השב"כ, וכאן החל סיוט שארך שבועיים - התעללויות, השפלות ואיומים. הוא לא היה רשאי להודיע לאיש על המעצר. הוא לא היה רשאי להיעזר בעורך דין. איימו עליו כי יעלימו אותו אם לא יודה. נערכה לו בדיקת פוליגרף, ולאחריה נאמר לו על ידי החוקר הראשי כי הוא נמצא דובר שקר (רק שנים אחר כך נודע לו שהבדיקה הראתה כי דיבר אמת). הוא נשבר והודה בכל מה שהחוקר הראשי ביקש שיודה בו. רק אז נתגלה למשפחה לאן נעלם.

במערכת הביטחון הרגיעו את קרוביו, ונתנו להם להרגיש שהכל יהיה בסדר ושהוא ישתחרר בקרוב. התהליך המשפטי נמשך שנה, שבמהלכה היה נאפסו עצור, עד שהגיע לדיון בבית הדין הצבאי. שם העידו רק חוקרי השב"כ. הסוכן הכפול לא הוזמן, כדי לשמור על חשאיותו. היתה זו הודאתו של נאפסו שהפלילה אותו. הוא טען כי ההודאה הוצאה ממנו בעינויים, אבל בית הדין הצבאי דחה את הטענה.

פסק דין באורך 300 עמודים קבע כי הוא אשם בבגידה, בריגול חמור ובסיוע לאויב. לא פחות. עונשו היה מאסר של 18 שנים, ונאסר על פרסום הפרשה. ערעור נוסף של נאפסו נדחה. משפחתו הצעירה נהרסה. אשתו של נאפסו התגרשה ממנו. ייאושו היה עמוק. שבע שנים לאחר שאנשי השב"כ יירטו אותו בטבריה, הגיע לתאו עיתון ובו סיפור פרשת קו 300, ותצלומו של מי שהיה החוקר הראשי שלו התנוסס בראש העמוד. הוא זיהה את יוסי גינוסר מייד.

* * *

נאפסו חיבר את הדברים. בפרשת קו 300 מילא גינוסר - שהיה בחו"ל בעת שאנשי השב"כ הרגו שניים מן המחבלים שהשתלטו על האוטובוס באפריל 1984, לאחר שנתפסו ונאזקו - תפקיד של חבר בוועדת זורע לבדיקת האירוע.

גינוסר תיאם עם חבריו בשב"כ גרסאות שקר, במגמה להטעות את הוועדה ולהאשים בהוצאה להורג את איש הצבא בשטח, איציק מרדכי. פורסם שגינוסר העיד במשטרה כי "חוקרי שב"כ נוהגים לבדות ראיות". נאפסו הבין כי חוסר האמינות של גינוסר, אשר נחשף ברבים, עשוי להקל עליו להוכיח את חפותו שלו בבית המשפט.

למזלו, חל בינתיים שינוי משמעותי בחוק השיפוט הצבאי: ביולי 1986 קבעה הכנסת כי בית המשפט העליון יוכל לשמש ערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הצבאי. הוא ביקש מעורך הדין אריה קמר לייצג אותו, ועורך הדין פנה ליועץ המשפטי לממשלה כדי לקבל את דו"ח בלטמן, שהוכן בפרקליטות המדינה על פרשת קו 300, ואשר נותר חסוי. היועץ, יוסף חריש, נטה למסור לו את הדו"ח, אבל השב"כ התנגד לכך בכל תוקף והעדיף לפתור את העניין בדרך אחרת.

באפריל 1987 הגיש נאפסו את ערעורו לבית המשפט העליון. טענתו המרכזית היתה כי ההודאה הוצאה ממנו בעינויים, וכי חוקריו בדו ראיות. ב-24 באפריל נפלה פצצה של ממש: התביעה הודיעה כי רוב טענותיו של נאפסו מוצדקות וכי הוסכם להגיע לעיסקת טעון.

נאפסו הסכים להודות ב"חריגה מסמכות עד כדי סיכון ביטחון המדינה". העונש שיוטל עליו יהיה שנתיים מאסר מהיום שבו נעצר (שבע שנים וחצי קודם לכן), והוא יורד בדרגה. ביהמ"ש העליון קיבל את עיסקת הטיעון, אך קבע כי חוקרי השב"כ נקטו אמצעים בלתי סבירים בחקירה, והעידו עדות שקר בבית הדין הצבאי. במאי 1987 שוחרר נאפסו מן הכלא, והתקבל כגיבור בכפרו.

כמה חודשים אחר כך פנה לבג"ץ בבקשה להבטיח כי המשטרה תחקור את חוקרי השב"כ במהלך הטיפול בתיקו. לכך לא הסכים בג"ץ. בינואר 1989 הגיש נאפסו תביעת פיצויים נגד המדינה על מאסרו הממושך וחסר הבסיס. הוא קיבל מיליון שקלים בהסדר שנעשה מחוץ לכותלי בית המשפט, כדי לא לפתוח את הפרשה מחדש.

הביקורת הציבורית והביקורת התקשורתית, ולא רק הן, הביאו את הממשלה להקים את ועדת לנדוי כדי לבדוק את שיטות החקירה של השב"כ. זו היתה הוועדה שאישרה את השימוש ב"לחץ פיזי מתון" במהלך החקירה. רק בספטמבר 1999 ביטל בג"ץ את ההרשאה הזו, ומחק מעל פני המדינה את אחד הכתמים המכוערים ביותר שדבקו בה.

לימים כונתה הפרשה "פרשת דרייפוס הצ'רקסי", אבל זו השוואה מוטעית. נאפסו לא נחשד בשל היותו צ'רקסי. חוקרי השב"כ קיבלו את גירסת הסוכן הלבנוני הכפול, ומשהשתכנעו בגירסתו, עשו הכל כדי להביא להודאתו של נאפסו. הם פעלו כלפי קצין צה"ל בדיוק כפי שהתרגלו לפעול נגד האויב. מי שיודע כי מותר לו להעליל ולענות, לא נעצר בגבול.

הבעיה היא שהסודיות שאפפה את הפרשה מנעה מאמיל זולא ישראלי לומר "הוא מאשים". כאשר הליכים כאלה נעשים בחשיכה, מדובר בפרנץ קפקא ולא באלפרד דרייפוס. מי שנותן את ידו לאי פרסום שמות עצורים, מי שנותן את ידו למחיקת סרטי הקלטה של חקירות - סופו שימצא עצמו חי בסיוט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו