ובינתיים, העולם משתגע

ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, אוהב שני דברים: לעבוד ולכעוס. את שניהם הוא עושה מצוין. פעם הוא כועס על אסד, ופעם על אחמדינג'אד, ופעם על מרקל ופעם על סרקוזי. גם הנשיא שמעון פרס חטף ממנו בדאבוס. אבל יש רק מנהיג אחד שאינו חוטף מארדואן - וזהו ברק אובאמה. לשניים יש חלום - עולם עם אפס עימותים. אצל הטורקים זה חזון מוצהר (תיאוריה ישנה של שר החוץ אחמט דבוטוגלו) ואצל אובאמה זה יותר הרצון המתמשך שלו לשחק ב"נדמה לי".

סוף השבוע הזה ביקש להזכיר לשני החברים באיזה עולם אנחנו חיים, ושמה לעשות, לעיתים אפילו הם טועים. על פי התוכניות, היינו אמורים ב-2012 לקטוף ורדים. בינתיים נשארנו עם הקוצים.

נתחיל באיראן. בינואר 2011 הגיעו האיראנים לטורקיה לסבב שני של שיחות, אחרי אלו של ז'נבה ב-2009. השיחות, שהחלו לפני שש שנים, נקטעו תמיד מאותה סיבה. איראן אלופה בלהבטיח ולשחק בה בעת על זמן. לפני שנה הם בילו באנקרה את יום שישי במסגד בזמן שהמשלחות המתינו בסבלנות. אילו היה זה משחק כדורגל, השופט כבר מזמן היה שולף לעברם כרטיס אדום. כרטיסים צהובים דווקא נשלפו, שש פעמים מאז 2006, במועצת הביטחון (שישה סבבי סנקציות). יכול להיות שאיראן הגיעה למסקנה שלשופט אין כלל כרטיס אדום בכיס-

טורקיה של ארדואן מבקשת מהעולם להפגין "סבלנות", ואילו ממשל אובאמה באמת מאמין בסיכוי של משא ומתן לצד הסנקציות. לא היה אתמול אחד מבין עמיתיי באיסטנבול שבאמת האמין לכוונות הטובות של איראן, אבל מלחמה אזורית חדשה מפחידה את העולם עוד יותר. על הפצצות האיראניות כתוב רק ישראל. טהרן משחקת על אותו קלף עד הסוף. אולי בגלל זה כולם ביקשו להנמיך ציפיות ולשריין כרטיסים לסבב הבא בבגדד. גם הדגים שם טובים וגם בדרך זו מונעים את הספירה לאחור למלחמה.

גם למזרח הרחוק יש "איראן" משלו, צפון קוריאה. גם שם ביקש העולם, וארה"ב בראש, לקנות את רעיון המו"מ לצד הסנקציות. גם שם התכנסו כמה מדינות מעורבות (שוב שש) כדי לפתור את המשבר. בסוף השבוע ראינו עד כמה המשטר בפיונגיאנג - השושלת הסטאלינסטית היחידה בהיסטוריה - משנה אולי פנים בצמרת, אבל לא מדיניות. צפון קוריאה ציפצפה ביום שישי על העולם ושיגרה טיל בליסטי למרות ההבטחות (שלה) והאיומים (של היתר). צפון קוריאה אמנם נכשלה בשיגור, רק שלא תשיב את הכבוד שלה בניסוי גרעיני שלישי. יש לה היכולת, ולעולם - מאחר שכבר מאוחר מדי - אין באמת היכולת להגיב.

בכלל, היה זה סוף שבוע מאוד לא רגוע. בקהיר, כצפוי, הפכה כיכר תחריר לזירת התגוששות בין שני הטיטנים - הצבא והאיסלאמיסטים. המאבק על הנשיאות נגד מועמדותו של סולימאן ירד לרחוב, שם שולטים האחים. מהצעירים הדמוקרטים גנבו לא רק את המהפכה - אלא כעת גם את הכיכר.

בסוריה רצה האו"ם לשדר הצלחה של הפסקת האש. רק משום מה, הפסקת האש גבתה קורבנות.

גם ארגון "איחוד אפריקה" לא יודע מאין להתחיל לפתור משברים: בסודאן, בצפון ובדרום, חזרו להתקוטט באופן אלים, במאלי נפלה העיר השמחה והקסומה טימבוקטו במדבר הסהרה לידי המורדים, ואילו בגינאה-ביסאו לפני הבחירות ביצע הצבא הפיכה.

מנגד, יכול להיות שארדואן ואפילו אובאמה צודקים: יכול להיות שבסוף נגיע לשלום עולמי. יכול אפילו להיות שכאשר נפתור את הבעיה הפלשתינית, ייפתרו בעיות העולם, כולל אלה בטימבוקטו. כי אולי, לא שמתם לב, יש משברים חמורים בכל מקום, אבל רק בשדה התעופה בן-גוריון מתוכנן היום מטס הומניטרי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו