חג המשפחה
החיים שלנו הם מירוץ מטורף. כל היום אנחנו רצים, אבל בעצם לא מספיקים לעשות כלום, בעיקר לא עם האנשים הכי יקרים לליבנו - המשפחה. לא מספיקים להגיע בזמן הביתה כדי לראות את הילדים - אולי רק לכמה דקות, לפני שנכנסים לישון. בקושי מספיקים לתמרן בין חוגים ושיעורים של הילדים ואולי, במקרה הטוב, מצליחים למצוא זמן איכות עם האישה. פעמיים בשנה, אפשר לנוח מהריצה המטורפת הזו - בפסח ובסוכות.
שלשום התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת, עברתי על כל העיתונים והרגשתי שמשהו חסר. השעה היתה שבע וחצי והבית עדיין היה שקט, בלי הטירוף של בוקר רגיל: לחפש את הנעליים של הילדים, לדאוג שיאכלו, שיגיעו בזמן לבית הספר והכי חשוב, לעבור איתם על ההכנות של מה שיהיה אחרי הלימודים: "אתה תלך לחוג לבד, אמא תחזיר אותך, את תלכי אחרי בית הספר לחברה ומשם נתקדם הלאה...". פתאום היה שקט.
המדינה נראית בחג רגועה יותר, אנשים לא ממהרים לשום מקום, וכמו שבתי מאיה בת ה-8 אומרת: "אפשר לפגוש את המשפחה המורחבת". פעמיים בשנה, בסוכות ובפסח, אתה מרגיש כמו במקום נורמלי. כותרות העיתונים לא מפחידות אותך, רואים אנשים בחופשה ואפילו מחייכים.
במקצוע שלי עובדים 24 שעות ביממה. אבל פתאום, בחול המועד, המצאה גאונית מאין כמוה, אני רואה את האישה ואת הילדים (אפילו רגועים), יש זמן לדבר - אם זה בנסיעה משותפת לארוחת החג או לטיול, ואם זה סתם ככה בבית, כשיושבים סוף סוף יחד, ההורים והילדים. החג וחול המועד שמצטרף אליו כ"בונוס" הם הזמן היחיד כמעט שאפשר "לעצור לרגע ולהריח את הפרחים" ולראות את כל מה שאנו מפסידים...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו