מבחן מכריע לבית הדין
מה כבר לא נאמר ונכתב על האירוע המכוער באיצטדיון המושבה.
ההתגוששות בין הקבוצות עברה השבוע מהדשא אל הזירה התקשורתית, ועימה המלחמה על דעת הקהל; לטובת המשפחה הלוחמת התגייסו כמה כתבי ופרשני חצר בניסיונות נואשים לטשטש את העובדות ולהשפיע על בית הדין. אחד המוטיבים החוזרים היה העליהום, כביכול, על הלוזונים. ככה זה, כשאין הסבר ענייני - מדברים על עליהום. מה שבלט שוב ושוב הוא עניין התקנון. הספר הזה שבימים כתיקונם הוא בגדר המלצה בלבד, הפך ברוח ימים אלה לעשרת הדיברות. פתאום כולם נצמדים לתקנון. אם כך לשם מה לקיים בכלל דיון, הרי העונש כבר כתוב בספר.
יכול להיות שיש החושבים שהציבור מטומטם או סובל ממחלת השיכחה; היה משעשע לשמוע את עמוס לוזון מקדם את רעיון הרדיוס בשעה שכל המדינה יודעת שמדובר בפרס למכבי פ"ת. במובן מסוים פ"ת הצליחה במשימה. לוזון טען באחד הראיונות שאם הפועל חיפה לא תועמד לדין, גם מכבי פ"ת לא תופיע.
התובע בבית הדין, שלום אבן עזרא, הפנים את הדברים ומצא לנכון להאשים את החיפאים באותם הסעיפים שבהם מואשמת פ"ת, אף שבתגרה ההמונית ידה (וראשה) היתה על התחתונה.
מבחינתו, דינו של גניש כדין עלי חטיב. אם לא די בכך הרי יגאל ממן - סדרן/מקורב/יועץ/עד אופי - מטעם הקבוצה הביתית כלל לא מוזכר בתביעה משום שלא הופיע בדו"ח השופט.
מעניין לדעת איך השופט אסף קינן ראה את הנגיחה ולא את הבעיטה שהגיעה שניות אחריה. מבחינת התובע שידורי הטלוויזיה אינם רלוונטיים.
יכול להיות שהוא חושב שהצנזורה העלימה את הקלטות או שאולי אנחנו נמצאים בימי האנטי-מחיקון, הימים שהוא והדיין הנכבד אלחדיף תפסו את הכיסאות במשרדי ההתאחדות.
גם אם הדיינים לא מקבלים הוראות ישירות מלמעלה, מובן להם היטב לאן נושבת הרוח. בשורה התחתונה, לדיון ולתוצאותיו השפעה מכריעה על אמינות המוסד המשפטי של ההתאחדות. רק עונש חמור מספיק יוכיח לכלל הציבור שבית הדין אחראי לתוצאותיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו