חנוכה: הרוח גוברת על הכוח

הבחירות, כמו גם האיומים החוזרים ונשנים להשמדת ישראל ולהחרמתה, מציפים מחדש מתחים שמלווים את העם היהודי מתקופת החשמונאים ועד ימינו. מתח בין רוח וכוח, יהדות והתייוונות, מעטים ורבים, זדים מול עוסקי תורה. פער שאינו תמיד ניתן לגישור בין הכרה בכוחו של נס שמיים לבין התרברבות בניצחון צבאי מעשה ידי אדם, בין התמקדות בפך שמן טהור, מקדש וקודשיו, לבין התפארות ב"חוכמה יוונית", טיפוח הגוף והשרירים ודחיית האתיקה מפני האסתטיקה.

ביטוי לחלק ממתחים אלה ניתן גם בזמר העברי המלווה את חנוכה ואחוז בו בקשר בל יינתק. ילדי הגן (אך גם הוריהם) מחזיקים בידם בולבוסי בצק שמנים, נוטפי נוזל אדום בלתי מזוהה, רווי צבעי מאכל ומשוררים בעוז: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו", "מכבי מושיע ופודה". וכנגדם עונים ילדי הגנים הממלכתיים־דתיים: "על הנסים ועל הגבורות, שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" ו"מי ימלל גבורות ה'" - לא גבורות ישראל - "אותם מי ימנה".

עיון במקורות המרכיבים את מסכת החנוכה, בהלכה ובאגדה, מלמד על גישה בולטת שמצניעה את החיל והכוח (בלי להמעיט מתרומתם לניצחון הצבאי) ומעצימה את שלטון הרוח. כך, למשל, החֶסֶר הבולט של אזכור החשמונאים במשנתו של רבי יהודה הנשיא, וכך בהימנעות מקביעת מסכת מיוחדת - בניגוד לחג הפורים, "תאומו הסיאמי" של חג החנוכה - להלכות החג.

עד כדי כך, שהתלמוד שואל אם מתוך מה שנראה למראית עין כ"חוסר ידיעה", או יותר מתוך רצון להעברת מסר חינוכי בדרך של שאלה ותשובה: "מהי חנוכה?", שאלה שאינה נשאלת כלפי שאר החגים. ואף התשובה ספוגה בניחוחו של ניצחון הרוח, בפך שמן טהור, ולא בניצחון הצבאי שמוזכר רק בדרך אגב.

ביטוי נוסף לכך ניתן בתפילת היום, "על הנסים", שניצבת בצילה השחור והמאיים של שלילת חופש הדת: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".

גם כאן, הניצחון מובלט לא בפן הצבאי שלו, אלא דווקא במימוש חופש הדת והפולחן הדתי, כשבאו "בניך לדביר קודשך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קודשך".

ושמא אין זה מקרה, שעד כדי כך "הושכח" הניצחון הצבאי המזהיר, שה"זכר לנס" אינו מתבטא במצעד צבאי עם חרבות מצוחצחות אלא בהדלקת שמן כזכר למקדש, שכזכור אסור להיכנס בו בחרב ובשאר כלי משחית.

גם הפטרת היום מספר זכריה חותמת בהכרזה החריפה: "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'".

בעולמנו הכוחני והמתלהם נושא עימו בעל הרוח, המשתמש בכוח, אם בכלל, רק לשם הגנה, תווית שלילית של "פראייר", פחדן ומוג לב. לא כן בעולמה של יהדות. חכמים הורונו שלעתים דווקא המותקף, שנוהג במתינות וכובש את יצרו - ראוי להערכה. מה שנראה לעתים בעינינו כרפיסות וכחוסר אונים, מוצב כמודל אידיאלי.

אמור מעתה: גבורה יהודית - וכמוה מנהיגות אמת - אינן מתבטאות בדיבור חלול ונבוב, מלווה בהכרזות פומפוזיות, אלא בעשייה וביצירה, שלא אחת מלוות בקשיים, אך מוקדן הוא המוח והרוח ולא הכוח והנוח.