כששמעתי על החטיפה בסידני הרגשתי את זרועותיי רועדות ודמעות מילאו את עיניי. זה הסיוט הנורא ביותר שלי, וחששתי מאוד מהגעתו לאוסטרליה, והוא אכן הגיע.
בהיותי אוסטרלי בעל אזרחות ישראלית, ובעברי שנים רבות של טיולים ומגורים בישראל, הכרתי, לצערי, יותר מדי טוב את המצבים האיומים האלו. במשך שנים נאלצו בתי הכנסת באוסטרליה לאבטח את עצמם, מתוך ידיעה שאנחנו, כיהודים, מהווים מטרה.
הזיכרונות הראשונים שלי מישראל כילד בן 9 הם טבח הספורטאים במינכן, וזמן קצר לאחר מכן, הטבח בבית הספר במעלות. ככל שהתבגרתי המשיכו אירועים אלה להתרחש, ללא הפוגה, עד לימינו.
בכל פעם שאני חוזר לאוסטרליה, אני תמיד מרגיש כיצד אנחת רווחה של הקלה ותחושת ביטחון מתפשטות בקרבי. אני אומר לכולם כמה מזל יש לנו באוסטרליה. אני דואג לאשתי ולילדיי הפעוטים החיים בישראל, על אף שתמיד חשבתי שזה עניין של זמן בלבד עד שהרוע הזה יגיע לאוסטרליה.
היום, לצערי, התגשם הסיוט הכי גדול שלי, והרוע הזה כאן עכשיו.
עכשיו, משהסיוט הפך למציאות, יהפכו בתי הכנסת, בתי הספר והמוסדות היהודיים למטרות מרכזיות, ואנו נאלץ להגביר את מערך האבטחה שלנו בכדי לפצות על הסיכון.
כולנו מתפללים לשחרורם בשלום של בני הערובה.
הכותב הוא חבר בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
