מחלוקות ציבוריות רבות מתנהלות בישראל בקולות רמים, צורמים. אין התפתחות טבעית במגעים. כמעט מן ההתחלה מנהלים הצדדים משא ומתן בשיטת ההליכה־על־הסף. כאשר הטקטיקה מצליחה, היא מעניקה הישגים לאוחזים בה. אך פעמים רבות היא מזרזת ומדרבנת ומקבעת קרע מיותר.
מדיניות ההליכה־על־הסף מאפיינת את המחלוקות הפנימיות במחנה הדתי־חרדי. שם ממהרים להוריד את הכפפות, והמעבר מדיבורי נופת צופים להכפשות מרות קיצוני. הזיגזג המילולי גורם גם לתהפוכות. קרע בלתי נמנע בבוקר מתאחה לאחווה בצהריים, וגם להפך.
אישים המעורבים במשבר המרובע בין הנצים בש"ס ובקרב המסוכסכים בבית היהודי, חשו אמש אין אונים במאמץ למנוע פיצול, אבל הקפידו להדגיש כי טרם נאמרה המילה האחרונה. האם אורי אריאל יפרוש מהבית היהודי ומנפתלי בנט רק כדי לקבל עליו עול של מועצת רבנים לוחצת?
האם יש לאלי ישי הכוחות הנפשיים לקום וליטול את מקל הנדודים ולצעוד לבד בשבילים של הקהילה החרדית, שסוגרת על מנהיגיה בכל ימות השנה? ולקבל מרות של רב אשכנזי־ליטאי תחת מועצת החכמים שהותיר אחריו הרב עובדיה יוסף? לא ברור.
מכל מקום הם תלויים זה בזה, אם אריאל יירתע ברגע האחרון מצעד עצמאי - יפחתו הסיכויים שישי יעשה כן. אולי יעדיף להסתגר בביתו, בעצם לעשות לביתו, ולוותר על הכבוד המפוקפק של קבלת מרות מפי אריה דרעי.
ישי האיש הראוי במאבק הזה, אבל דרעי השתלט על ש"ס ולמרבה ההפתעה - בניגוד לדימויו במשך שנים - לא גילה רוחב לב ונדיבות כלפי יריבו. להפך, ישי נדרש לקבל תנאים שאינם עולים בקנה אחד עם כבוד האדם, בוודאי לא כבוד מי שנועד להיות מספר 2 ברשימה לכנסת.
ש"ס בהנהגת דרעי נידונה (על פי הסקרים) לספוג מהלומה. היא ראויה לה. אילו אושר כבר בכנסת החוק הקובע כי עבריין שהורשע עם קלון לא יוכל לחזור לזירה הפוליטית משך 14 שנים, היה דרעי נותר בעל כורחו מחוץ לגדר. אבל החוק בושש לבוא. אם ישי יפרוש גלמוד, תתווסף סיבה לרבות שכבר קיימות לא לתמוך בש"ס.
אך כאשר מדובר בבית היהודי ובש"ס, דבר אינו גמור עד שהוא גמור, וגם אז נותר עדיין מרווח לחזור לאחור.
